יעל בלה אבני, סמנכ"לית תכניות בקרן רש"י
מירי רוסמן, מנהלת מיזם מפגש לטיפול בילדים ונוער בהזנחה של קרן רש"י, משרד הרווחה והביטוח הלאומי
פורסם במעריב 21.7.20
זה יותר משבועיים מערכת הרווחה נמצאת בהדממה, ודי מדהים לראות באיזה שקט ושוויון נפש הדבר מתקבל. מה זה אומר עלינו, על סדר היום הציבורי ועל המדינה שאנחנו הופכים להיות? מול מצוקה אמיתית ובועטת של כאב, עוני, דיכאון, רעב, הזנחה, סיכון, עצב, חולי, בדידות והדרה – ניצבים כיום עובדות ועובדים סוציאליים ללא מרחב תמרון, ללא אוויר, וללא תקציב. מה שנותר להם הוא הזהות המקצועית והמחויבות למקצוע שאין חשוב ממנו. זה גם מה שהוציא אותם לכיכרות לזעוק את זעקתם של האנשים השקופים, חסרי הקול, שעייפים מכדי לצעוק.
המדינה מנציחה בהתנהלותה פער בלתי נסבל: מצד אחד נשות מקצוע מנוסות, מוכשרות ובעלות מחויבות אדירה לאוכלוסייה בישראל, המאיישות את קשת התפקידים במשרד הרווחה ופועלות ליצירת שירותים חברתיים חדשניים, עדכניים ומובילים, ומצד שני, קופה ריקה; קופה שאין בה מספיק כדי להעניק שכר הולם, כדי לתקצב תכניות ייחודיות, כדי להבחין בין רשויות חזקות וחלשות, ושאין בה מספיק לכיסוי סביר של הצרכים כמעט בשום תחום.
שביתת העובדים הסוציאליים היא לא רק שביתה של מגזר על שכרו, אלא היא ניסיון נואש להתריע על כך שמצב השירותים החברתיים בישראל רע מאוד. מקום המדינה ועד היום, מעולם לא היה מצב שבו המחלקות לשירותים חברתיים לא מצליחות לאייש משרות בהיקף מדאיג של אלף משרות מיותמות.
כל עובדת סוציאלית מגיעה למקצוע מתוך תחושת מחויבות עמוקה ליצירת שינוי חברתי, לעיצוב חברה צודקת יותר ולצמצום פערים חברתיים, אבל זו אינה משימה לאף אחת מהן לבדה או לכולן יחד – זו חייבת להיות משימה לאומית. המדינה חייבת לקחת אחריות, לתקצב בחוכמה ובתשומת לב, לתקן את השכר הבלתי אפשרי ולסייע לרשויות המקומיות במשימה המורכבת הזו, אחרת דווקא בתקופה כל כך קשה יישארו רבים ללא רשת ביטחון סוציאלי וללא תקווה.
אנו מחזקות את ידי חברותינו במאבק על עתיד השירותים החברתיים בישראל וקוראות לממשלת ישראל להתבונן מחדש על סדרי העדיפויות בעת הזו, שבה מספר הנזקקים לשירותים חברתיים רק הולך וגדל. לאחר יותר מ־70 שנות המדינה שבהן ישראל הפכה למעצמה בתחומים כה רבים, לא יעלה על הדעת שהתחום האנושי והרווחתי, הבסיסי ביותר, נשרך הרחק מאחור.
