< בחזרה לבלוג

פרק 12: אל תשאלו אותם על ה-7 באוקטובר

חינוך לחיים – כל מה שרציתם לדעת על החינוך הבלתי פורמלי בישראל
בתוך הטלטלה והתלישות שחווים המתבגרים שפונו מבתיהם בעקבות השבת השחורה, ישנו מקום אחד שמאפשר להם להרגיש לכמה רגעים שוב בני נוער רגילים.
שיחה עם עפרה בוארון, מנהלת מחלקת הנוער בעיריית אילת, על מתחם הנוער – נקודת מפגש של לב בתוך החושך.

'מה הסיכוי' עם לינוי בר גפן. כל מה שבוער בזירה החברתית בישראל

לינוי בר-גפן: שלום ותודה שהצטרפתם אלינו ל'מה הסיכוי', פודקאסט חברתי-כלכלי ששם את הבעיות החברתיות הבוערות של הפריפריה הישראלית – במרכז. בכל תכנית נציג נקודות מבט שונות של אנשי מפתח בעלי ידע וניסיון שיסבירו מה צריך לעשות כדי לנתק את הקשר בין המקום שבו נולד אדם, למידת ההצלחה שלו בחיים.
והפעם: סדרת פרקים ששמה את הדגש על החינוך הבלתי פורמלי, חינוך לחיים.

שלום לעופרה בוארון, מנהלת מחלקת הנוער בעיריית אילת.

עופרה בוארון: הי

לינוי בר-גפן: שלום. כמה בני נוער כרגע מפונים מצפון ומדרום נמצאים אצלכם בעיר אילת?

עופרה בוארון: נכון להיום, אחרי שחלקם כבר מתחילים את התהליך של חזרה למקומות וליישובים חדשים או לבתים שלהם, אנחנו עומדים כרגע על כאלפיים בני נוער בשכבות גיל של כיתות ז' עד י"ב, מפונים שנמצאים אצלנו היום באילת הם יישובי אשכול, שדרות, קריית שמונה והצפון.

לינוי בר-גפן: אנחנו מדברות חודשיים וחצי, כמעט שלושה אחרי שבעה באוקטובר. בשיא התפוסה הגעתם לבערך שלושת אלפים בני נוער מפונים, נכון?

עופרה בוארון: נכון.

לינוי בר-גפן: ומה לעשות שאילת היא עיר קטנה ופתאום אתם ממש מכפילים את כמות בני הנוער בעיר, אבל לא מכפילים את כמות הצוות, צריך לומר.

עופרה בוארון: נכון, אנחנו הכפלנו את כמות בני הנוער בעיר. הכפלנו גם את כמות התושבים בעיר.

לינוי בר-גפן: כן.

עופרה בוארון: מהשבעה באוקטובר. לאט לאט. אני אגיד שזה לא קרה ביום, זה קרה בשבוע הראשון. במהלך השבוע הראשון העיר אילת גדלה בכמות התושבים שלה ובכמות בני נוער שהגיעו לעיר, ילדים ובני נוער בכלל. אנחנו עובדים בשגרה ובחירום בו זמנית. וכן, לא גדל כוח האדם אצלנו, אבל אני אומר שבשותפויות רבות של הרבה מאוד גופים טובים שחברו יחד הצלחנו לייצר מערך שלם שנותן מענה לבני נוער וגם לילדים, ובמערך הזה גם קיבלנו תקציבים שאפשרו להגדיל את כוח האדם; אמנם זמני, אמנם היינו צריכים להכשיר אותו, אבל כוח אדם שנמצא כאן לטובת המיזמים שהקמנו במערך החינוכי הבלתי פורמלי לילדים ולנוער.

לינוי בר-גפן: אז תיכף באמת נדבר על שותפות כזו עם קרן רש"י שאפשרה לפתוח את מתחם הנוער, אבל לפני זה אני רוצה לשאול אותך באמת על האתגר המשמעותי ביותר. זאת אומרת, מה את מגדירה כאתגר המשמעותי ביותר בטיפול בבני הנוער האלה?

עופרה בוארון: אני אגיד שהאתגרים משתנים. בתחילת הדרך האתגר הגדול ביותר היה להכיר אותם, להוציא אותם מהחדרים. הם לא יצאו מהחדרים. אנחנו היינו בכמעט כל בתי המלון שהיו בהם מפונים או מתפנים, ובני הנוער לא יצאו מהחדרים. לקח הרבה מאוד זמן להגיע אל הלב שלהם.

לינוי בר-גפן: לא יצאו מהחדרים – מה, בגלל הטראומה, בגלל חוסר אמון בעולם המבוגרים?

עופרה בוארון: בגלל מספר דברים שהם… בגלל הרבה דברים ביחד. בסוף מדובר בבני נוער. בני נוער הם בגיל ההתבגרות הקשוח והמאתגר לכולנו, הן כהורים והן כעובדי נוער. עולם המבוגרים זה העולם שהם מורדים בו באופן טבעי. בשבעה לאוקטובר בעצם הם גם איבדו אמון בעולם המבוגרים, בצבא… מצאו את ההורים שלהם בחוסר אונים… בזירה הבטוחה שלהם, בממשלה… בכלל, נער בגיל ההתבגרות, נערה…

לינוי בר-גפן: בכל העוגנים בעצם.

עופרה בוארון: ממש ככה. ממש ככה. בכל העוגנים שהחזיקו אותם, או כל אותם ערכים שעליהם הם ביססו את התפיסות שלהם לרגע התערערו. והדבר הגדול ביותר זה שעקרו אותם מהבית שלהם, בעצם פינו אותם. כי זה שטח צבאי, לא מתוך בחירה. אז אני אגיד שהיו כאן מתפנים, שאלה אותם אנשים שהם מאשקלון, אופקים, נתיבות וכו', או שהגיעו להתרעננות ולזמן מאוד קצר. אבל רוב רובם של הילדים והנוער שנמצאים כאן הם מפונים. הם כאלה שאמרו להם תארזו כל מה שאתם יכולים וכאלה שגם לא ארזו כלום, כי לא נשאר מה לארוז, ובעצם תעלו על האוטובוסים, זה חלון הזמן שלכם, או על הרכבים שלכם אם הם נשארו, ואתם יוצאים. וכל אחד פיזרו אותו למקום אחר בארץ.

לינוי בר-גפן: ואתם יוצאים בלי לדעת מתי תחזרו, ובלי לדעת אם יש בכלל לאן לחזור.

עופרה בוארון: ממש. בלי לדעת לאן, ומתי, ועדיין, הם לא יודעים מתי הם יחזרו, והאם הם יחזרו הביתה. חלקם גם עדיין לא יודעים לאן.

לינוי בר-גפן: עכשיו, בתוך המלונות האלה, בעצם גם נמצאים הרבה חבר'ה שלא תמיד מגיעים בכלל מאותו אזור, זאת אומרת, כל אזור והתרבות שלו, קיבוצניקים לצד עירוניים, צפון לצד דרום. ונכון שזו מדינה קטנה, ולילדים יש הרבה נקודות ממשק, לא משנה מאיזה אזור גיאוגרפי הם הגיעו, אבל עדיין יש משמעות לעובדה שהגעת ממקום מסוים ולא ממקום אחר. איך בכלל מלכדים ילדים שמגיעים מרקעים כל כך שונים?

עופרה בוארון: אז אני אגיד ש… אחד, לקח לנו זמן להבין את המיוחדות של כל אחד מהמקומות, בין אם זה שדרות, ובין אם זה קריית שמונה והצפון, ובין אם זה יישובי אשכול, שגם – הם מושבים, הם קיבוצים… הם מגוון רחב של צורות התיישבות כאלה ואחרות, וגם לנו לקח זמן ללמוד את השפה שלהם.

לינוי בר-גפן: את יכולה למשל לתת לי איזו דוגמה?

עופרה בוארון: דוגמה קטנה, אפילו ברמה הסימבולית. בתפקידים, יש מנהל מחלקת נוער, הוא מנהל יחידת נוער ברמה הארצית בכל אחד מבין היישובים בארץ, הערים בארץ. ואצלם זה בכלל לא נקרא מחלקת נוער, זה נקרא מדור. וכדי לדבר איתם, את צריכה גם ללמוד את השפה שלהם. דוגמה קטנה, ביישובי אשכול כולם מכירים את כולם, הם לומדים באותו בית ספר. יש בית ספר אחד, אזורי, וכולם מכירים את כולם, לא משנה אם אתה מהקיבוץ או מהמושב. ובשדרות, חלק לומדים בכלל בשער הנגב, וחלק לומדים בקיבוצים, וחלק לומדים בתוך שדרות, וחלק לומדים מחוץ לשדרות. יש שם מגוון אוכלוסייה רחב, יש לא מעט אוכלוסייה דתית שם, שמירב בני הנוער בכלל לומדים בפנימיות, באולפנות, בישיבות, והם גם לא מכירים את החברים משדרות.

לינוי בר-גפן: ואז צריך בעצם להגיע עם מה שמכונה בשפה המקצועית, ענווה תרבותית. אבל עד שמצליחים ללמוד אותה, יש בטח כל מיני דברים כאלה… זאת אומרת, חשבת שאת אומרת דבר מסוים, ובעצם הבן אדם פירש את זה אחרת לגמרי.

עופרה בוארון: ממש ככה. זה לוקח זמן ללמוד את השפה, והכי הכי לקח זמן לייצר כאן שפה משותפת, שבה העיר אילת וכל תחום הנוער בעצם לוקח על עצמו להיות שם עבורם, להיות קביים, להיות פנס בדרך, אבל לא להיות מי שמחליט בשבילם. כי הכי חשוב בתוך כל התהליך הזה, היה לתת להם או לאפשר להם להרגיש שהם חלק בלתי נפרד מקבלת ההחלטות, ולברר מה הכי נכון להם ברצונות שלהם, וללמוד את הצרכים שלהם. זה לקח לא מעט זמן.

לינוי בר-גפן: אין לי ספק. אבל העניין הוא שפה גם צריך לאזן, בין מצד אחד להיות קשוב למה שהנער או הנערה אומרים שהוא הצורך שלהם, לבין… אנחנו יודעות הרי שבסוף ילדים, נוער, צריכים מסגרות תחומות ברורות, לדעת מתי קמים, מתי לומדים…

עופרה בוארון: גבולות

לינוי בר-גפן: גבולות. בדיוק, גבולות. וזה עלול לעמוד בסתירה למה שהנער או הנערה מביעים. איך מיישבים את הסתירה הזאת?

עופרה בוארון: את מדברת על הסוד בעבודת נוער. זה הקסם של עבודת נוער. איך בעצם אתה כעובד נוער,  את כעובדת נוער, מייצרת או בונה תהליך של חיזור, של אמון, כשהנער או הנערה שנמצאים מולך ובקשר איתך, מספיק מאמינים בך להבין שגם מה שאת מבקשת, או מה שאת רוצה, או מה שאת מכוונת, או הדרך שאת לוקחת אותו יחד איתך, יד ביד, היא דרך שהוא סומך עלייך. זה חלק מה… לדעת ללכת בדרך המפותלת הזו, בין רצוי למצוי. זה הסוד בעבודת נוער. לדעת לעשות חיזור ולבנות אמון. וברגע שקנית את זה, קנית את עולמם.

לינוי בר-גפן: אז כן, אבל באמת האתגר היה ליצור להם מסגרות, ואנחנו מבינים שהיו… יש עדיין לא מעט בני נוער שלא מצליחים כל-כך למצוא את עצמם. לא מגיעים למסגרות החינוכיות, מסתגרים, או חס וחלילה גם פונים לפעילות של שתיית אלכוהול, וכל מיני דברים בעייתיים מאוד בגיל ההתבגרות. עד כמה זה היה שכיח, ואיך התייחסתם לזה?

עופרה בוארון: אני אגיד שבסוף מדובר בבני נוער, וכולנו יודעים שבני נוער מנסים ומתנסים בהכל. כמובן שבמצב המשבר, וגם לא במשבר, אני תמיד חושבת שכלל בני הנוער נמצאים בסיכון. מצב המשבר הביא אותם לחשיפה גבוהה יותר להתנהגויות סיכוניות.

את יודעת שמי שנמצא בקצה, אז הקצה הופך להיות הרבה יותר רחב. אם השוליים היו קודם צרים, אז השוליים הפכו להיות רחבים.

לינוי בר-גפן: כלומר, ילד שקודם, לפני זה, פה ושם הבריז מבית ספר, פה ושם לקח איזה בקבוק בירה, עכשיו הוא בעצם מרחיב את ההתנהגות הזו. שותה הרבה יותר, מבריז הרבה יותר, וזה גם משפיע על עוד אספקטים של ההתנהגות.

עופרה בוארון: זה משפיע על הכל, על הכל, וגם צריך לזכור, שאלת אותי ככה בתחילת השיחה, מה האתגר הגדול בטיפול בהם. וזה בעיקר, בעיקר אנחנו רואים את זה בקושי הרגשי שלהם להביע את עצמם. קשה מאוד להביע את התחושות שלהם. בני נוער לא מדברים הרבה, ומאוד קשה להם להביע את הרגשות או את התחושות המאוד קשות, או את זה שהמרחב הפרטי והאישי שלהם נלקח מהם. או את זה שהם לא רוצים להיות כאן, הם רוצים להיות חזרה בבית. או את זה שהם לא יודעים לאן הם הולכים מחר, או את חוסר האמון.

מאוד קשה להביע את זה במילים. ולפעמים הדרך לברוח אל כל אותן התנהגויות סיכון, בין אם זה להבריז מבית ספר, ובין אם זה לשתות אלכוהול יותר ממה שאני רגיל, ובין אם זה להתנסות יותר בסמים, ובין אם זה כל נושא המיניות הלא מובחנת, ובין אם זה הרבה יותר שעות מעצם העובדה שאני לא הולך לבית הספר -לצפות בסרטונים או להיכנס לאתרים שאני לא צריך להיות בהם, או להיות הרבה יותר שעות בתוך בגיימינג וכאלה.

זה היה המצב שאליו הם נקלעו ובעצם אנחנו ניסינו במהלך כל התקופה הזו לייצר עבורם חלופות שיאפשרו להם לנרמל את המצב.

לינוי בר-גפן:  אז באמת חלופה משמעותית כזו היא מתחם הנוער שנמצא בטיילת באילת, שפתחתם בשיתוף עם קרן רש"י. ספרי לי על המתחם הזה, מה קורה בו, מתי הוא פועל.

עופרה בוארון: קרן רש"י היתה זו שהרימה את הדגל ראשונה ופנתה אלינו ושאלה 'מה אתם צריכים, איך אנחנו יכולים לסייע'. וככה הוקם מתחם הנוער, כשבאמת הבנו מתוך העיסוק היומיומי שלנו וההימצאות היומיומית שלנו בתוך המלונות, הבנו שאנחנו צריכים פעם אחת להוציא אותם מהמלון, פעם שנייה לייצר מרחב, מקום שהוא של בני נוער, שאין בו מבוגרים, שאין בו שאלות של מבוגרים.

לינוי בר-גפן: מי נמצא בו? מי מדריך אותם?

עופרה בוארון: אז אני אספר שבאמת עם ההתגייסות לדבר הזה, אז גם הוקם מערך שלם. מעבר לקרן רש"י הצטרפו גם מינהל חברה ונוער ושותפים נוספים שבאמת ככה גייסנו יחד ובהובלה של קרן רש"י לתוך הקמת המתחם הזה, וגייסנו 42 עובדי נוער שרובם סטודנטים שהכשרנו אותם במשך ארבעה ימים.

גם זה לקח הרבה זמן, להכשיר אותם ל'מה זו עבודת נוער'; איך עובדים בחינוך בלתי פורמלי, במרחב לא פורמלי, איך מייצרים מרחב לא פורמלי בתוך הפורמליות הזו, איך מייצרים בעצם… איך מדברים עם נוער בפוסט טראומה, איך נותנים עזרה ראשונה במצבים של פוסט טראומה, איך יוצרים קשר עם בני נוער, איך מייצרים את הקשר ברמת חיזור, אמון, שיח פתוח, מה זה מבוגר משמעותי בחייהם של בני נוער.

אלה היו ארבעה ימים של למידה מרתקת, שבסופן באמת הוקם מתחם נוער מהמם, אטרקטיבי, מזמין.

לינוי בר-גפן: שמה קורה בו? איזה פעילויות יש בו?

עופרה בוארון: בעצם מתחם הנוער, אני ככה אנסה שתדמייני אותו בראש… ומי ששומע אותי, הוא מתחם בשטח של דונם, מכוסה כולו בדשא ירוק. אני קוראת לו 'אי של שפיות בתוך אי השפיות' עם מצללות שהן כמו אוהל בדואי כזה, מאוד מאוד מיוחד, שמותאם לנוער, עם משחקי וידאו, ועם משחקי שולחן, מסנוקר, וביליארד, והוקי ובאמת הרבה מאוד דברים שככה גורמים לבני הנוער להגיע… ופודטראק, ויצרנו את המתחם הזה כזה שקודם כל הוא מזמין. בראש ובראשונה הוא מזמין.

ואז הם ממתינים להם 42 עובדי נוער, כל ערב, עם מרק חם, וכיבוד קל, ומוזיקה טובה, ותכנים שמותאמים לנוער, עם פינות יצירה, וסדנאות מוזיקה, וסדנאות תוכן של כתיבה, וסדנאות אומנות, ומגוון רחב… וסדנאות מדע וטכנולוגיה, שהצטרפו אלינו באיזשהו שלב גם יוניסטרים.

וההפתעה הגדולה של הערב הראשון, שהגיעו למעלה מ-500 בני נוער. אנחנו לא צפינו עם זה, זה היה מטורף.

לינוי בר-גפן: חשבתם שיגיעו פחות?

עופרה בוארון: כן, חשבנו שיגיעו 40-50, יגששו, ישאלו שאלות. וזה היה מפתיע ומרגש ומשמח.

לינוי בר-גפן: אני מבינה שבימים שאחרי המספר הזה הכפיל את עצמו.

עופרה בוארון: כל הזמן, כל הזמן. המתחם פעל 9 שבועות כשבאמת כל יום הגיעו בערך בין 500 ל-1,000 בני נוער בסבבים. מטורף, חגיגה אמיתית של בני נוער. כשבעצם העבודה במתחם היא לפגוש את בני הנוער, שההנחיה הייתה לכל בני הנוער, הנחיה מאוד מאוד פשוטה: לא שואלים את בני הנוער מה היה ב-7 לאוקטובר. לא נוגעים בנושא הזה.

לינוי בר-גפן: המתחם היה פתוח רק לנערים ונערות מפונים, או שגם נוער אילתי יכול היה להגיע?

עופרה בוארון: בני נוער אילתיים לא הגיעו הרבה, היו בודדים. אני כן אגיד שבאירועים גדולים ומופעים גדולים… בחנוכה עשינו פסטיבל ענק מטורף של 2,000 בני נוער כן ראינו יותר בני נוער אילתים ויצרנו קבוצה בתוך שגרות העבודה שלנו, יצרנו קבוצת נוער מובילה, מנהיגות נוער, חמישה חבר'ה מאשכול, חמישה חבר'ה משדרות, מקריית שמונה והצפון וגם חבר'ה של אילת, ונפגשנו איתם ושאלנו מה אתם רוצים. איזה תכנים הייתם רוצים שיהיו כאן? ומירב התכנים שהם ביקשו היו שם. דיברנו אליהם בשפה שלהם, ובעיקר באנו מהמקום של להיות איתם, לפתוח את הלב ולדבר בגובה הלב.

לינוי בר-גפן:  ומה ראיתם לאורך זמן? מה היתה ההשפעה המצטברת של המתחם הזה, של היציאה החוצה? אני מניחה שגם ההיכרות ביניהם הפכה להיות טובה יותר ככה.

עופרה בוארון: מדהים, מדהים. אני אגיד שביום הראשון ראינו בני נוער שעוד הגיעו כזה… את יודעת, חוששים, לא כל-כך יודעים מה רוצים, עדיין לא… זה עדיין היה שתי הבנות שהגיעו ממלון לגונה ומדברות ביניהן כי הן ביניהן ביחד מאותו יישוב ומאותו קיבוץ. שדרות היו לבד, חבר'ה מהקיבוץ הזה או מהקיבוץ הזה היו לבד, ותוך שבוע בעצם ראית את ההתפתחות של הדבר הזה. בנות פתאום התחילו להתלבש והתחילו חיזורים…

לינוי בר-גפן: (צוחקת) …כי הגיעו חתיכים.

עופרה בוארון: וגם הבנים פתאום התלבשו, פתאום הם מסתפרים, פתאום הם… דברים שלא ראינו קודם.

לינוי בר-גפן: ונוצרו חברויות בין אזורים?

עופרה בוארון: נוצרו חברויות, כן, חברויות מהממות. וגם כשאנחנו שואלים אותם, מה מיוחד כאן? הם אומרים, הכרנו חברים חדשים, הצלחתי להיפתח. ובאמצעות הרבה מאוד סדנאות שעשינו, בני הנוער נפתחו. מקיר גרפיטי, שלא שאלנו מה קרה ב-7 באוקטובר, אבל ילדים לבד דיברו את השבעה באוקטובר ואת הרגשות שלהם, עשינו המון מיזמים בתוך המתחם שאפשרו להם להוציא את הרגשות שלהם החוצה, מקיר גרפיטי ומיזם הלבבות שעשינו לטובת החטופים ובני נוער כתבו את השמות של החברים שלהם, שהם רצו שיחזרו, וכשחזרו גם חלק מהחטופים מניר עוז, בני נוער, אז הם הגיעו למתחם.

לינוי בר-גפן: איך באמת, הרי באיזשהו שלב התחילה החזרה של חטופים צעירים, איך הם התקבלו שם? מה, תוך יומיים כבר אפשר להוציא ילד שחזר משבועות ארוכים בשבי, אפשר כבר להוציא אותו לראות הופעה, או לעשות קיר גרפיטי?

עופרה בוארון: לקח זמן, ובהתחלה זה היה גישוש, ובהתחלה זה לבוא עם האמא, וזה היה ממש לגשש, והילדים מאוד מתרגשים לפגוש את החברים שלהם. ואני יכולה להגיד שגם הילדים משדרות, וגם הילדים ממקומות אחרים, נורא מתרגשים לראות אותם, ונורא מתרגשים לדבר איתם. כמובן בהשגחה מאוד מסודרת, יחד עם הצוותים הטיפוליים שלהם, של אשכול, ובצורה מאורגנת, ובזמנים קצובים.

אז הם הגיעו לאוהל, והגיעו למופע כזה או אחר, ואפשרנו את השילוב שלהם לאט לאט, ממש לאט לאט. בצורה שהיא מכבדת אותם, אבל גם מאפשרת להם, ולא מתערבת להם, ולא חופרת להם, וגם מאפשרת להם להיות בני נוער ולחזור לאיזושהי שגרה, שהתוצאה הייתה מחממת לב.

אנחנו בקשר עם השירות הפסיכולוגי, והשפ"ח של משרד החינוך, וגם עם הרווחה, בקשר מאוד הדוק. במתחם יש עובד סוציאלי קבוע שנמצא שם, לתת את המענים לכל אותם דברים שצריך נקודתית, וגם אם זה אירוע של רגע, מצב של חרדה, או כל אירוע אחר.

לינוי בר-גפן: היו לכם אירועים כאלה? שבהם פתאום בתוך ערב נורא נחמד ונעים, פתאום מישהו חוטף איזה התקף חרדה?

עופרה בוארון: בוודאי, בוודאי, ולכן באמת יש עובדת סוציאלית, ויש מערך שלם שאנחנו נותנים לו מענים, ויש קשר עם אגפי הרווחה של היישובים, ויש מה שנקרא המשך טיפול. ואנחנו רק הגשר, כי בסוף חינוך בלתי פורמלי הוא לא טיפול, הוא אותו מערך שמאפשר לנער להיות הוא, ומאפשר לנער לחזק את החוזקות שלו, להביא אותן לידי ביטוי. ואנחנו שם רק כדי לגשר בינו לבין כל המערכות, או לרכך, או לטייב את כל אותם הקשרים, והם קורים.

לינוי בר-גפן: איפה ההורים בעצם בסיפור הזה? הרי גם התפקיד שלהם, יחד עם הפינוי, קצת השתנה. הם לא באותן מסגרות, הם לא בעלי אותה הסמכות, הם נפגעים בעצמם.

עופרה בוארון: התפקיד ההורי השתנה לחלוטין, כי בסוף, בסוף צריך לזכור שמה שקורה פה הוא לא טבעי, הוא לא נורמלי. ההורים ישנים בחדר נפרד, הנוער מעל גיל 14 כבר מקבלים חדר נפרד, הילדים בחדר נפרד, זה לא שכולנו באותו מתחם תחת קורת גג אחת, וכל אחד בחדר שלו.

לינוי בר-גפן: וכל מה שקורה בחדר של הנער או הנערה, כשזה בעצם מלון ולא דירה.

עופרה בוארון: יש הרבה יותר פיקוח, בסוף אוכלים בחדר אוכל, לא במטבח הפרטי שלנו, או בפינת האוכל בבית, אלא אוכלים בחדר אוכל יחד עם כל היישוב, יחד עם כל השכונה.

לינוי בר-גפן: ועם עוד כמה שכונות ויישובים. אני רוצה לשאול אותך לקראת סיום: אנחנו כמובן כולנו מאוד מקווים שיישובי הקבע, הנערים והנערות האלה יגיעו ליישובי קבע, או לפחות לפתרונות משמעותיים יותר בשבועות הקרובים, ואילת תחזור להיות העיר של האילתים ושל התיירים והתיירות. אבל אם את צריכה להעריך איך ייראה הנוער הזה, לאן הוא יתפתח בעוד כמה חודשים, בעוד כמה שנים, את מאמינה שיש שם יסודות בריאים מספיק כדי שהרוב המכריע, יתפתח באופן חיובי?

עופרה בוארון: אחד כן, כי אחרת כנראה לא הייתי כאן בבוקר לעבודה מאוד מאתגרת ומשמעותית שלי, בתחום החינוך הבלתי פורמלי.

אני חושבת שללא מעט בני נוער יש חוסן מאוד גבוה, יש קהילות עוטפות. צריכים הרבה זמן, ואת כל המערכות לטובת השיקום, בכל קשת המערכות. המערכות שיכולות לתת תמיכה – מרווחה, חינוך, כלכלה – כולם, כולם צריכים להתגייס לטובת המשבר המאוד גדול הזה, ונצטרך לתת המון חיזוקים רגשיים לבני הנוער שלנו.

אבל אני אגיד שבכל משבר יש הזדמנות לצאת מחוזקים יותר, ולשקף ולאפשר לבני הנוער לראות את החוזקות שלהם, לאפשר להם חוויות של הצלחה, להסתכל על החינוך מנקודות מבט קצת שונות ואחרות ממה שהורגלנו עד עכשיו, ולא באותן שגרות שטיפלנו עד היום.

גם למערך החינוך הפורמלי צריך כאן רגע לעשות איזשהו שינוי תפיסה ומחשבה, ולהסתכל מה חשוב הרבה יותר היום. ומה שחשוב היום זה לתת מקום לנוער. לשמוע את הקול שלו, לאפשר לו להביא לידי ביטוי את היכולות שלו. ולזכור שחינוך ויזמות של בני נוער ומנהיגות נוער היא מהרבה מאוד כיוונים, ולזכור שההשקעה שלנו היום חייבת להיות בנוער, וזה לא סיסמה שהם דור העתיד שלנו. בסוף אנחנו רוצים שהם יגדלו במדינת ישראל להיות אזרחים טובים יותר, לגדל ילדים טובים יותר, בחברה טובה יותר, חברה פתוחה יותר, חברה שמאפשרת יותר.

התפקיד שלנו ביום יום, לקום בבוקר ולאפשר לאותם בני נוער לצמוח, לחבק אותם, לאהוב אותם, ולתת להם את המקום הזה, ולאפשר להם את המקום, זו החובה שלנו.

לינוי בר-גפן: עופרה בוארון, מנהלת מחלקת הנוער בעיריית אילת, תודה רבה ששוחחת איתנו.

עופרה: תודה לכם, תודה גדולה.

לינוי בר-גפן: אנחנו סיימנו להפעם, תודה שהצטרפתם אלינו, תודה שהאזנתם, ניפגש בפרק הבא, עד אז אתם יכולים ויכולות להאזין לנו בספוטיפיי ובאפליקציות הפודקאסטים המוכרות. להתראות.

הוקלט באולפני ADIO

18.01.2024

אולי יעניין אותך גם

29.02.2024
פגיעות מיניות: פצצת זמן מתקתקת

בעת האחרונה עולים סיפורים קשים ומטרידים על פגיעות מיניות המתרחשות בקרב מפונים בבתי המלון. מתן כלים להורים לזיהוי אינטראקציות מיניות בלתי מותאמות ולשיח פתוח עם ילדיהם על הנושא, יכול לסייע בשמירה על המוגנות שלהם.

קראו עוד
26.02.2024
לרשויות המקומיות חשיבות עצומה – והמלחמה הוכיחה זאת

משרדי הממשלה לעולם לא יכירו את צרכי התושבים טוב כמו הרשות המקומית והעומדים בראשה, שנדרשו לתת מענה מידי לצרכים אלה אחרי ה-7 באוקטובר. חשוב לצאת ולהצביע, והגיעה העת לתת לראשי הרשויות את הכלים להתמודד עם מה שעתיד לבוא.

קראו עוד
04.01.2024
צעירים במצוקה: איך לבנות חוסן נפשי

צעירים הם בין הקבוצות שנפגעו במיוחד מאירועי ה-7 באוקטובר ומצב החירום שבעקבותיו. מה יסייע לשמור על חוסן נפשי בימים אלה, איך לזהות סימני מצוקה ולאן לפנות לקבלת טיפול מקצועי?

קראו עוד