יעל בלה אבני, סמנכ"לית תכניות בקרן רש"י ולשעבר מנהלת מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בירושלים
פורסם כמאמר דעה בגלובס 9.11.20
כבכל שנה, נציין החודש את יום המאבק הבינלאומי באלימות כלפי נשים. נובמבר הוא חודש המאבק, בו אנו מזכירות ומזכירים לעצמנו את המחויבות שלנו כחברה לפעול למיגור האלימות.
ההערכה של ארגוני הסיוע היא כי כ-200 אלף נשים בישראל חיות תחת אלימות. נשים אלה מתמודדות עם אלימות פיזית, מינית, כלכלית ורגשית, אשר משפיעה על כל רבדי החיים של האישה ושל הילדים. נשים מוכות רבות חוששות לצאת ממעגל האלימות בשל חוסר ביטחון כלכלי, קשיים אישיים וחברתיים והעדר תמיכה.
השנה מגיע חודש המאבק על רקע מגפת הקורונה אשר סוגרת אותנו בבתים, מרחיקה אותנו ממוקדי התמיכה והטיפול, ומייצרת לחץ כבד מנשוא בתוך משפחות אשר בהן קשה מאד לחיות גם בימים רגילים.
אבל זו אינה גזירת גורל לחיות כך! אילו הממשלה הייתה בוחרת לראות את המתח בבתים, את האלימות הגואה, את מצוקתן של נשים הלכודות במערבולת של אלימות, דיכוי וכפיה – אז אולי היה מופעל שיקול דעת אחר, כזה שמתייחס בכובד ראש למחירי הסגר והריחוק החברתי.
מחיר ההתעלמות ממה שקורה בבתים
מאז תחילת משבר הקורונה מדווחים מוקדי הסיוע על עלייה של מאות אחוזים בפניות על אלימות במשפחה. גם במוקד 118 של משרד הרווחה נרשמה עלייה דרמטית: השיא נרשם בחודשים מאי (1,870 פניות לעומת 342 באותו חודש אשתקד), יוני (1,309 לעומת 288) וספטמבר (627 לעומת 245). במרכזים למניעה ולטיפול באלימות במשפחה של ויצ"ו בשיתוף משרד הרווחה, נרשם גידול של 300% במספר הפניות ו-250% במספר המטופלים בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד.
מתחילת השנה נרצחו 19 נשים ע"י בני זוגן, 17 מתוכן מאז תחילת משבר הקורונה. זה מחיר הסגר, זהו מחיר ההתעלמות ממה שקורה בבתים. גם זו מגפה, אמנם כזו שלא דורשת מטושים וחלוקים לבנים ופיתוח חיסונים, אך כן דורשת תשומת לב לאומית מהמעלה הראשונה ופעולה ממשלתית נחושה ודחופה למניעת הרצח הבא.
ממשלת ישראל צריכה לממש את התוכנית הלאומית למאבק באלימות שאושרה ב-2017. היא חייבת להידרש להשלכות הבידוד החברתי על משפחות שבהן מתחולל מעגל האלימות ולבנות תכנית חירום לאומית המביאה בחשבון את תנאי החיים החדשים הללו שנכפו על קורבנות רבים – תנאי חיים שמביאים להחרפה באלימות.
כדי שנצליח למגר את התופעה, נדרשת פעולה משמעותית במספר אפיקים. בראש ובראשונה, נדרש שיתוף פעולה בין כל משרדי הממשלה הרלוונטיים: ביטחון פנים, רווחה, חינוך, שוויון חברתי, משפטים וכמובן אוצר.
מעבר לכך, נדרש שיתוף פעולה בין-מגזרי: שילוב המומחיות של החברה האזרחית במתן סיוע ותמיכה ללא שיפוטיות עם יכולות המגזר הציבורי לפיתוח ופרישת שירותי הגנה, טיפול, מניעה וייצוג משפטי, ויכולות המגזר העסקי בהכשרות ובהעסקה סובלנית למצב הפרט.
נדבך נוסף להתמודדות עם התופעה הינו מענים חדשניים, כמו שימוש בפלטפורמות דיגיטליות הן לאיתור ומניעה והן לסיוע ולתמיכה בקורבנות האלימות בזמן אמת. לצד כל אלה חשוב לא פחות לקדם את הנגשת המענים והתאמתם תרבותית לכל חלקי החברה הישראלית.
בעת כתיבת שורות אלה מתחולל אסון קשה, נורא וטראומטי במאות אלפי בתים בישראל, אבל נראה כי חברי הכנסת והממשלה אינם עושים די לעצירתו. בשבוע שעבר שמענו מספר חברי כנסת זועמים על הצעת חוק למניעת אלימות כלכלית, במקום להבין שמדובר במגפה ושיש בידינו למנוע את קרבנות האלימות הבאים.
הקורונה הפכה את הבתים האלימים לבתי כלא. מאות אלפי נשים וילדים כלואים בין קירות הבית עם מתח ואלימות שגואים ככל שחוסר הביטחון הכלכלי מחמיר, ולקורבנות אין מוצא.
כדאי שנפסיק להזיל דמעה מול כתבה בעיתון או לקוות שמשהו ישתנה מעצמו. חובתנו להציל חיים: זה עד כדי כך ברור.
