איך השתתפות בתנועת נוער משפיעה על סיכויי ההצלחה בחיים, האם צריך להחיל חוק חינוך חובה גם על פעילויות אחה"צ ומה הרלוונטיות של התעודה הבית ספרית בימינו?
לינוי בר-גפן וארז רואימי, מנהל יזמות וחדשנות חברתיתו בקרן רש"י בשיחה על כל מה שלא פורמלי.
לינוי בר-גפן: בוגרי תנועות נוער יוצאים לקצונה בשיעור של פי שניים לעומת אלו שלא היו חברים בתנועה.
כנראה שהייתם מצפים שלמדינה תהיה מוטיבציה להשקיע בהם לאור הנתון הזה. אז כמה מתקציב החינוך הולך למסגרות הבלתי פורמליות? שני אחוז בלבד מכל התקציב.
רוב הרשויות המקומיות, אגב, לא משתתפות במימון כלל.
85% מפעילות החינוך הבלתי פורמלי; חוגים, תנועות נוער, מבוססת רק על תשלומי הורים.
אם ככה, אולי לא מפתיע ששיעור ההשתתפות הארצי בתנועות וארגוני נוער הוא 30% בלבד. ברשויות החלשות, עוד פחות מזה.
'מה הסיכוי?' עם לינוי בר-גפן. כל מה שבוער בזירה החברתית בישראל.
לינוי בר-גפן: שלום ותודה שהצטרפתם אלינו ל'מה הסיכוי?', פודקאסט חברתי-כלכלי ששם את הבעיות החברתיות הבוערות של הפריפריה הישראלית – במרכז. מידי שבוע נעסוק בהיבט מרכזי אחר של אי-השוויון, מינקות ועד בגרות, דרך אנשי מפתח בעלי ידע וניסיון שיוכלו להסביר מה צריך לעשות כדי לנתק את הקשר בין המקום שבו נולד אדם למידת ההצלחה שלו בחיים, באופן שיביא לקידום מוביליות חברתית.
אז מה הסיכוי של ילד לקבל את כל מה שהוא צריך בשביל להצליח בחיים, מבלי להסתמך רק על בית הספר? שלום לארז רואימי, מנהל יזמות וחדשות חברתית בקרן רש"י.
ארז רואימי: שלום, מה שלומך?
לינוי בר-גפן: אני בסדר גמור, וככה דיברנו לפני שהתחלנו את ההקלטה וככה צחקתי, אמרתי שאות הפתיחה שלנו צריך להיות שיר הנוער העובד 'חולצה כחולה והיא עולה'… ואמרת לי: למה רק תנועות נוער? זה לא רק תנועות נוער כשאנחנו מדברים על חינוך בלתי פורמלי, אבל זה הדבר הראשון שאנחנו חושבים עליו. אז מה זה אומר בעצם חינוך בלתי פורמלי אם לא תנועות נוער?
ארז רואימי: אני חושב שחינוך מחובר מאוד לכותרת של ה'סיכוי' שאנחנו רוצים לתת לילדים, והיום כשאנחנו מדברים על סיכוי ועל מוביליות, אז אנחנו מדברים על מרכיבים מאוד חשובים כמו הון חברתי, תמונת עתיד, חוסן, מיומנויות המאה ה-21. אלו דברים שנמצאים גם בתוך תנועות הנוער, באופן מאוד מובהק, אבל נמצאים גם במקומות אחרים… במחוזות אחרים כמו ספורט, כמו רשת, קבוצות מנהיגות כאלו ואחרות, שהן לאו דווקא תנועות וארגוני נוער. ניתן לראות וללמוד היום שמי שהיה בתנועות ובארגוני נוער קיבל את המרכיבים שדיברתי עליהם באופן משמעותי. לאו דווקא מבית הספר. יש אפילו כוכבים שבבית הספר לא כל-כך הצליח להם, אבל תנועת הנוער בהחלט פיתחה את מה שצריך כדי שהם יצליחו בחיים.
לינוי בר-גפן: נתתי נתון בפתיחה שרק 2 אחוז מתקציב החינוך הולך לחינוך הבלתי פורמלי. איך אפשר להסביר את הנתון הזה? מה זה אומר על התפיסה של ישראל את חשיבות החינוך הבלתי פורמלי?
ארז רואימי: אני חושב שבראש ובראשונה זה הנושא של המודעות עד כמה התחום הזה משפיע, והולך ומשפיע יותר ויותר. הוא קשור גם לדברים שהם יותר היסטוריים, של חלוקה יותר סקטוריאלית של התקציבים האלה. אבל אני חושב שבראש ובראשונה זה לראות עד כמה הדבר הזה משפיע ומתחיל להיכנס למודעות של מקבלי ההחלטות. הדבר הזה יתחיל להתבטא בתקציבים הבאים, לדעתי, אבל בשנים האחרונות אפשר לראות שהתקצוב מאוד נמוך אל מול פוטניצאל ההשפעה הגדול.
לינוי בר-גפן: אז… צחקנו גם קודם ואמרתי: 'אם זה היה תלוי בי, בכפייה! הייתי מכניסה לכל היישובים, בין אם זה בבתי הספר או במסגרות אחרות, חובה על התלמידים ללכת ללמוד אמנות לחימה כלשהי. כי אני מאוד מאמינה בערך של זה, במה שזה נותן. לא רק מבחינה פיזית אלא גם מנטלית. וצחקת ואמרת 'את אומרת בכפייה, כי בעצם הכל וולונטרי. ויש פה בעיה עם הוולונטריות הזו'. מה הבעיה?
ארז רואימי: יש בעיה בחלק הוולונטרי, אם נדבר במשפט על הבעיה הגדולה, זה הקשר העצוב בין איפה הילד נולד לבין ההזדמנויות שיש לו. אפשר להסביר את זה ברמת ההון החברתי שיש לילד, המודעות שיש להורים שלו, הנגישות שלהם לצמתי חיים. היכולת שלהם לשרטט יחד איתו, והוא בעצמו, את תמונת העתיד, וברגע שכל החינוך הבלתי פורמלי יושב על המקום הוולונטרי, כלומר תבחר או תבחרו, אז זה בעצם לוקח אוכלוסייה שלמה למקום של מי שיכול, מי שמודע, הוא בעצם ילך לשם.
והסיפור הזה של אולי לא בכפייה, אבל אם בית הספר הפורמלי יש בו קב"סים (קציני ביקור סדיר) ויש בו חוק שבעצם מחייב אנשים לרכוש השכלה וחינוך, אני חושב שאי אפשר לקחת את אחד התחומים המתפתחים בעולם והמשפיעים בעולם כמו החינוך הבלתי פורמלי ולהשאיר אותו רק למקום הוולונטרי. כי בדרך הזו אוכלוסיות רבות, ורואים את זה במספרים, לא מקבלות הזדמנויות חיים עצומות.
שוב אני אגיד, את הדברים המאוד בסיסיים שגם קשורים לנתונים הראשונים שהצגת. חוסן צריך לחוות כדי שיהיה לנו אותו. גם באומנויות לחימה. גם בחלק המנטלי, גם בחלק הפיזי.
לינוי בר-גפן: איך למשל… ברור לי איך מקבלים את זה בספורט, איך מקבלים את זה למשל במסגרות של תנועות נוער?
ארז רואימי: מלקשור סנאדה, דרך להדריך תלמידים שלא רוצים לשמוע אותך, דרך להשתבץ למקום שאתה לא רוצה. דרך הפציעה, והחוויה והכישלון הממוסגר. אלה מקומות שבהם אתה מקבל את הדברים ישירות לווריד. בטח ובטח ברמת הון חברתי, אנשים ממקומות אחרים, אנשים אחרים…
לינוי בר-גפן: אבל דווקא מאשימים את ההורות המפונקת הליברלית בזה שהיא מערסלת את הילדים בצמר גפן, לא נותנת להם להתמודד באמת עם חוויות של כישלון. ישר ההורים רצים לבית הספר או לתנועה, אפילו לצבא! ואומרים 'אתה לא תגרום לילד שלי לחוות איזשהו רגש שאיננו פחות מאושר מדהים'.
ארז רואימי: ובגלל זה, בסופו של יום, כשילד הולך לתנועת נוער ואין סביבו את המבוגר הזה ומאפשרים לו את המרחב הזה של ההתנסות, כמו למשל עולם היזמות. כשילד צעיר… כמו שהיו זורקים לנו פעם מורי הספורט כדור ותתנסו, כך צריך גם בעולם היזמות, ובדרך הזו ההורים יודעים שאתה במקום טוב ואתה מתפתח במקומות שלא תמיד הורים מאפשרים לך לעשות את זה.
לינוי בר-גפן: עכשיו, בעצם, כשאנחנו מדברים על חינוך בלתי פורמלי אנחנו מדברים – מעבר לכך שהתחום מתוקצב נמוך ואולי זה קשור לזה – על תחום שאין לו אחראי אחד. אין איזה אבא או אמא לתחום הזה בישראל.
ארז רואימי: יש מספר גופים. יש את מינהל חברה ונוער, שזה גוף מדהים בתוך משרד החינוך שאמון על החינוך החברתי, יש את מועצת תנועות הנוער, יש את מועצת ארגוני הנוער. יש לא מעט גופים שעוסקים בנושא, אבל אין אחריות בלעדית לגוף אחד.
לינוי בר-גפן: אין תכלול.
ארז רואימי: אין תכלול של הדבר הזה, אין ראייה… אין יעדים אסטרטגיים לאומיים לנושא הזה. כי זה נושא שמתחיל לצבור תאוצה, הוא לא כל-כך מוכר ומובן. כל נושא התודעה נמצא שם עמוק.
לינוי בר-גפן: אוקיי. אז אם ככה, אם אנחנו רוצים באמת לעשות טיפול שורש אי אפשר לעשות אותו כשהעסק מפוזר על פני כל כך הרבה מקומות. אז הדבר הראשון הוא לייצר איזשהו מנגנון מתכלל?
ארז רואימי: אני חושב שלפני שמייצרים מנגנון מתכלל ברמה של מדינה וממשלה, צריך לראות גם את המקומות שבהם ניתן לעשות את השינויים במקומות יותר ממוקדים ומשם לצמוח. לדוגמה, יישוב. עיר היא כלי קיבול מדהים לכל מה שקשור להובלה של חינוך בלתי פורמלי, ולכן מספיק שבתוך רשות (מתוך התנסות שלנו)… הרשות לוקחת אחריות ובונה לה יעדים שקשורים לחינוך הבלתי פורמלי ובעצם מתכללת את הפעילות של הארגונים, שהם הרבה פעמים אורחים אצלה, אבל היא מציבה להם יעדים עירוניים, בונה איזושהי דמות בוגר שהיא רוצה לייצר, משתמשת בפלטפורמות היישוביות כדי לעשות את הדבר הזה. אז יש את המרכיב היישובי, שלדעתי הוא אחד ממשני המציאות הגדולים שיכולים להיות וצריך לחזק אותו.
לינוי בר-גפן: אני רוצה להתעכב איתך רגע על המרכיב היישובי. בפרק אחר אנחנו מספרים שמרבית הרשויות המקומיות בישראל חסרות תקציבים, חלק ניכר גם נזקקות למענקי איזון. בתוך הנטל הגדול שיש על הרשות המקומית, איזו מוטיבציה תהיה לה להשקיע במשהו שלא כולם מבינים את הערך שלו, ושגם רואים את הפירות שלו יחסית אחרי הרבה זמן?
ארז רואימי: באמת המוטיבציה היא לא פשוטה בהיבט תקציבי. אני חושב שמוטיבציה צריכה להיות ברמת טובת הילד. לכן יש אחריות פה גם של המדינה וגם של הרשות כדי לראות איך בונים תשתיות חברתיות שתומכות בדבר הזה. לדוגמה, דאטה בייס. אפשר לדעת מי מגיע לתנועות הנוער, אפשר לדעת מי מגיע למתנ"ס. אבל היום את לא יכולה לדעת מי לא מגיע. אם פתאום 70% לא מגיעים.
אז יש נושא של תשתית חברתית שצריך להשקיע בה. ולכן ברשות, ברגע שהיא תדע מי לא מגיע למה – היא תוכל לחבר בין ים של הזדמנויות לבין הילדים עצמם. הרשות היא מקום שבו אפשר יותר בקלות לעשות את הדבר הזה.
לינוי בר-גפן: איזה עוד דברים אפשר לעשות כדי לצמצם את הפער?
ארז רואימי: אז כמובן, צריך להרחיב את ההשתתפות. זה אומר ליזום פעולות שבני נוער שפחות מתאימה להם תנועת הנוער, או מסגרת אחרת… ולרבות מחשבה על איך אפשר להנגיש עולמות של ספורט ועולמות של גיימינג.
לינוי בר-גפן: גיימינג?
ארז רואימי: חד-משמעית.
לינוי בר-גפן: מה שהורים משכילים ינסו להרחיק את הילד שלהם ממנו, אתה אומר: להיפך, זה דווקא כלי שאפשר להשתמש בו לטובה?
ארז רואימי: אני אומר שאם יש כ-800,000 ילדים בישראל שיושבים כמה שעות טובות ביום במקום מסוים, בהחלט ניתן, וגם עושים את זה בחלק מהמקומות בעולם, למנף את זה למקומות של חינוך בלתי פורמלי. אפשר לעשות את הדבר הזה. צריך ללכת למקומות חדשים כדי להרחיב את ההיצע, וברגע שתרחיבי את ההיצע תהיה השתתפות הרבה יותר גדולה.
יש את נושא כוח האדם שדיברת עליו. כוח אדם חסר… עד לפני עשור, כשעבר חוק מנהלי יחידות הנוער, בעצם כל הסיפור של החינוך הבלתי פורמלי היה וולונטרי גם ברשויות. רק רשות שרצתה – החזיקה. הדבר הזה הוסדר, אבל הוסדר באופן מאוד עני ודל ולכן צריך להגדיל באופן משמעותי את התקצוב וההשקעה ברכזי הנוער, באנשים שעוסקים בחינוך בלתי פורמלי.
וגם נושא התודעה. בסופו של יום, הורים צריכים להכיר הרבה יותר עד כמה החינוך הבלתי פורמלי יכול לתת לילדים שלהם הזדמנויות חיים. לא רק המבחן בחדו"א, ולא רק הציון בספרות או באנגלית, אלא גם ההשתתפות של הילד… ברגע שתהיה תודעה והבנה אמיתית… אני חולם אפילו על חלק של חינוך בלתי פורמלי ביום הורים. אני לא רואה ביום הורים איזה שיח על בוא נראה איך הילד משתתף או לא משתתף או לוקח חלק בפעילויות… יש לא מעט ילדים שבית הספר היא לא המסגרת הכי טובה להם לצמוח. לצד בית הספר צריך לייצר להם את האלטרנטיבה, לאו דווקא בחלק הוולונטרי.
אז נושא של מדיניות, ותודעה, והרחבת היצע, וחיזוק של התשתית החברתית שתומכת בדבר הזה, בהחלט יכול לעשות שינוי. ועוד דבר אחד שהוא מאוד חשוב: נושא הרצף החינוכי. בסופו של יום, הטשטוש בין החינוך הבלתי פורמלי לפורמלי… זה הולך ונהיה כמעט ולא קיים. יש חינוך, וצריך לראות איך חלקים מהחובה שלנו לחנך יש בה גם מרכיבים של פורמלי, של ידע, אבל גם מרכיבים של מיומנויות והתנסויות והרבה דברים מעבר לכך. וברגע שנייצר ראייה יותר שלמה של חינוך, אפשר יהיה לעשות הרבה יותר בחלק הזה.
לינוי בר-גפן: אני חושבת על זה בשני מובנים נוספים שלא דיברנו עליהם. אלף, חוויית הצלחה. יכול להיות שאני לא חווה חוויית הצלחה גדולה בבית הספר, אבל אני חווה הצלחה מאוד גדולה בקבוצת הספורט שאני שייך אליה וזה כשלעצמו כבר מייצר לי ביטחון עצמי שיאפשר לי אחר-כך להצליח בדברים אחרים שהם מחוץ לקבוצת הספורט.
נקודה שניה, שככה צפה לי תוך כדי שדיברת. לפני כמה שנים חברה קרימינולוגית סיפרה לי על מקרה מחריד של אונס קבוצתי. קבוצה של נערים, דווקא לא ממקום חלש מי יודע מה, ביצעו אונס קבוצתי מתמשך בילדה. הנער שסירב להשתתף בזה, שמהר מאוד פרש מהסיפור, היה נער שהסביר אחר-כך שהוא שייך לקבוצת כדורסל. זאת אומרת, היתה לו קבוצת שייכות נוספת ולכן היה קשה יותר להפעיל עליו את הלחץ הזה שרבה פעמים מופעל על ילדים כשהם שייכים רק לקבוצת שייכות אחת. של הילדים מהשכונה, או של הילדים מהכיתה. מי שיש לו קבוצות שייכות נוספות, כמו תנועת נוער, כמו קבוצת ספורט כלשהי, מרגיש פחות את הלחץ הזה לפעול בדרך שיכולה להיות מאוד מאוד שלילית.
ארז רואימי: חד משמעית. הנושא של זהות ושייכות, שניתן להעביר אותו בחינוך הבלתי פורמלי בצורה מאוד משמעותית, חלש מאוד בהיבטים פורמליים. למשל, היכולת של ילד להרגיש טוב מהמקום שהוא בא וגדל בו. את הדברים האלו רואים גם במחקר, עד כמה שילד מרגיש שייך יותר הוא מתפתח בצורה יותר טובה, יש לו יותר מוביליות חברתית. אם מחברים את הדברים המדהימים האלה להיבטים של תקצוב, אז מספיק להוריד שעה אחת בחינוך הפורמלי בבית הספר – מדובר פה על עשרות מיליוני שקלים – ולהעביר אותם בדיוק להתנסויות האלה.
לינוי בר-גפן: רגע, אני רוצה להוסיף כסף, אל תזיז לי עכשיו בתוך העוגה את הפרוסות!
ארז רואימי: אני חושב שאפשר לא להזיז, אלא להסתכל על זה באופן שלם. כלומר להוסיף את המרכיבים הבלתי פורמליים בתוך הפורמלי. תראי, היום אם רוצים לקנות משהו, אפשר בשנייה אחת לדעת מה נמצא ומה אני רוצה. היום ניתן, ולא עושים את זה עדיין, לראות את מרחב ההזדמנויות שקיימות לילד, ולחבר את היתרון היחסי שלו למרחב הזה. את הדבר הזה עוד לא עושים.
דיברת על שייכות, דיברנו על חוסן, דיברנו על מיומנויות, אלה דברים שצריך להרחיב אותם ולתת אותם להרבה הרבה יותר ילדים.
לינוי בר-גפן: אז בוא ספר לי סיפור הצלחה שלכם בניסיון הזה לשלב באמת את החינוך הבלתי פורמלי, לתת לו דגש, ומה זה עשה לילדים.
ארז רואימי: קודם כל, אני חושב שבזווית העירונית, הדוגמה הכי מדהימה שיש לי זה לראות את העיר קריית מלאכי. הרבה אנשים שאומרים קריית מלאכי רואים משהו מסוים… זו עיר שלפני שש שנים, באומץ רב, בסיוע שלנו, ראתה את תמונת החינוך הבלתי פורמלי, בחרה בנושא הזה כאחד הנושאים המרכזיים ולרגע ראתה את תמונת המצב ש-500 ילדים מתוך אלפי ילדים לוקחים חלק בפעילות והיו שם הרבה תנועות והרבה ארגונים. אבל הרשות הזאת החליטה להסתכל על זה בצורה אחרת, הציבה יעדים עירוניים משמעותיים, ראתה שיש רק 40 מדריכים בתוך היישוב, חצי מהם בכלל מגיעים באוטובוסים מבחוץ כדי לחנך את ילדי העיר. הציבו יעד של 1,500 תלמידים, גרמו לכל הארגונים שפועלים בתוכם להסתכל על היעד הזה, להרחיב את הפעילות, הגדילו את מספר המדריכים מ-40 ל-100 מדריכים, את מספר החניכים מ-500 ליותר מ-1,500, ובדרך הזו העניקו הרבה יותר הזדמנויות.
הדבר שקרה אחר-כך, שהוא עוד יותר משמעותי, זה לראות את התשתית היישובית: יותר בעלי תפקיד, מדיניות תקציבית ברשות; שמתחילים לראות מה הדבר הזה נותן הולכת וגדלה. במקומות האלו יש גם את ההצלחות היותר נקודתיות ברמת הילד. ילד שנחשף יותר להזדמנויות חיים. למה זה השכלה גבוהה, למה זה שנת שירות, למה זו מכינה. מספר המשתתפים במכינות ובשנות שירות בקרב ילדי הפריפריה הוא מאוד מאוד נמוך. הם לא מכירים את הדבר הזה, הם לא יודעים מה ייתן להם. וברגע שנחשפים ומשתתפים בפעילות ורואים דמות בוגר משמעותית, רואים גם דוגמאות מאוד טובות בתוך הרשות. כי ככל שהדבר הזה יקרה, יהיו יותר אנשים ברמת הרשות שיעשו את זה ויותר דוגמאות שילדים ירצו להידמות להם. ואז ההון החברתי ילך ויתרחב, ובדרך הזו אם אני אחזור שניה גם לשייכות ולזהות, כך הילדים ובני הנוער יתחברו יותר למקום שהם גדלו בו וקיבלו בו.
לינוי בר-גפן: אתה יודע מה, אם אתה חוזר לשייכות ולזהות… אתה מקריית מלאכי.
ארז רואימי: אני מקריית גת.
לינוי בר-גפן: מקריית גת, סליחה. מקריית גת, ואתה לא מתגורר שם יותר.
ארז רואימי: אני לא מתגורר שם יותר, אני מאוד מחובר לעיר הזו. אני מאוד מחובר להוויה שם, עשיתי גם המון פעילות ציבורית חברתית בתוך הרשות הזו, דווקא מתוך זה שאני לא תושב. אבל יש לי זיכרון… מקור כוחי ועוצמתי הוא מקריית גת, מתוקף העובדה שקיבלתי חינוך בלתי פורמלי ועושר תרבותי וחיבור להרבה הזדמנויות חיים, מה שעיצב המון את דמותי וזהותי. משהו שהיום כמעט ולא קורה בפריפריה החברתית והגיאוגרפית כי הדברים גדלו מאוד, והנושא של החינוך הבלתי פורמלי, הזהות והשייכות נחלש מאוד.
לינוי בר-גפן: אני מנסה, נגיד, להשוות… אתה היום מתגורר ביישוב מבוסס ושם אתה גם מגדל את ילדיך. אם אתה מסתכל על הבת שלך, ומה היא מקבלת, לעומת מה שאתה קיבלת – מה אתה מגלה?
ארז רואימי: אני מגלה שהבת שלי בכיתה ה' אמרה לי שהיא רוצה לעשות שנת שירות וגם ידעה להגיד איפה. אני מגלה לה שאני לא ידעתי מה זה שנת שירות עד גיל 30. אני מגלה ש-80% מבני הנוער משתתפים בפעילות של הצופים ביישוב ומגלה שיש להם 80% מהבוגרים של כיתה י"ב שהולכים לעשות או שירות משמעותי, או מכינה, או שירות אחר. מה שאצלנו לא היה כי הדוגמאות האלו היו חסרות.
אני מגלה שבסופו של יום מה שהיא מקבלת, אפשר בסופו של יום במעט מאוד כסף להנגיש בהרבה מקומות פריפריאליים ולכן צריך לשנות את הדיסקט. אני מגלה את זה, זה מאוד עצוב לי, ואני פועל ברמה היום-יומית כדי לשנות במעט שאני יכול ולעשות את הדבר הזה. אבל בסוף הזדמנויות לחינוך בלתי פורמלי לא מצריכות מערכת חינוך שלמה, ולא מבנה של בית ספר, ולא מאות ואלפי מורים. חייבת להיות הסתכלות מאוד משמעותית לאחד המנופים הגדולים. אני מאוד גאה שהבת שלי רואה את תמונת העתיד הזו. אני חושב שניתן, ואני גם אדאג, שיותר ילדים יראו את תמונת העתיד הזו במקום אחר.
לינוי בר-גפן: וילדה שאומרת כבר בכיתה ה' שהיא רוצה לעשות שנת שירות וגם יודעת להגיד איפה, אני מבינה ש… מכינות… אתם רוצים להתחיל את זה בשלב מוקדם יותר?
ארז רואימי: אנחנו חושבים שהמתודה המדהימה של מכינה שבאה כשנה לפני צבא, גם שם ניתן לראות מתאם מאוד גבוה בין מי שמגיע למכינות ואיפה הוא גדל וצמח, וצריך לפעול כדי לשנות את זה. אני יודע שעושים פעולות גדולות לעשות את זה אבל עדיין לא רואים את זה ברמת המספרים.
אנחנו רוצים לקחת את המתודה הזו של הניהוג העצמי, של היכולת ליזום, של לפעול בקבוצה… כל המרכיבים שדיברתי עליהם קודם, כבר לתקופת בית הספר, לכיתה י', י"א, י"ב ובדרך הזו לתת הזדמנויות שרק במכינה ניתן לתת אותן. אז הפעילות היא גם להרחיב את מספר בני הפריפריה במכינות, אבל גם להביא את המתודה הזו, שלא תהיה עוד פעם רק וולונטרית, אלא גם לתוך שערי בית הספר ולהרוויח שם את החשיפה הזו.
לינוי בר-גפן: ואיך התהליכים האלו עשויים להשפיע גם על מי שלא גר בפריפריה?
ארז רואימי: באופן אוטומטי, ככל שהחינוך הבלתי פורמלי יתחזק, ויתרחבו המתודות והנגיעה במקומות לא פריפריאליים… אפילו הם ירוויחו מזה עוד יותר, אם היום את תפתחי את עולמות הגיימינג והספורט לא רק לספורט הישגי או למי שנמצא במחשב, כל תושב, וכל ילד וכל ילדה במדינת ישראל יכולים לזכות. כי ככל שהדבר הזה יתרחב, כך הוא ישפיע יותר. אנחנו צריכים לדאוג שהוא יגיע למקומות הפריפריאליים ששם לרוב אין את התשתית החברתית או את המודעות או ההון החברתי שקיים במקומות אחרים, ולכן זה באמת יכול להשפיע על כולם.
לינוי בר-גפן: אז לטובת ההורים שמאזינים לנו ורוצים לדעת מה האפשרויות שקיימות ביישוב שלהם, הנה חצי דקה שתעזור לכם לצמצם את הפער.
*** פינת הטיפ: ***
בכל יישוב קיימת יחידת נוער, שקיימת בתוך מחלקת החינוך בעירייה. ניתן ליצור איתה קשר כדי ללמוד אילו תנועות וארגוני נוער פועלים אצלכם ביישוב, היכן מתקיימות הפעילויות, והאם ישנן מלגות שניתן לקבל.
לינוי בר-גפן: אנחנו סיימנו להפעם, תודה רבה ארז רואימי מקרן רש"י שהצטרפת אלינו. תודה רבה לכם שהאזנתם ל'מה הסיכוי?'
ניפגש בפרק הבא, ועד אז – אתם יכולים להאזין לנו בספוטיפיי ובאפליקציות הפודקאסטים המוכרות. להתראות.
הוקלט באולפני ADIO
