מה הסיכוי של ילד או ילדה מהפריפריה לקבל ממערכת החינוך בישראל את מה שנדרש להם כדי להצליח?
לינוי בר-גפן ומיכל כהן, מנכ"לית קרן רש"י ולשעבר מנכ"לית משרד החינוך, בשיחה ששמה את הבעיות הבוערות של הפריפריה הישראלית במרכז.
לינוי בר-גפן: מצבה של מערכת החינוך בישראל הולך ומידרדר. שימו לב לנתונים האלה: ברגע זה ממש חסרים במערכת החינוך ששת אלפים גננות ומורות ומורים.
ומה לגבי אלה שכן נמצאים בכיתות? סיכוי לא רע שמי שמלמד את הילדים שלכם מתמטיקה, אנגלית, לשון – לא מוכשר ללמד את המקצוע שאותו הוא מלמד.
רק 40 אחוזים מעובדי ההוראה עברו הכשרה מתאימה. ומה לומדים הילדים שלנו? בחטיבות הביניים והתיכונים, לפחות מחצית מתכניות הלימוד עודכנו בפעם האחרונה לפני יותר מעשור.
אם הכל מתחיל בחינוך – איך ייראה העתיד?
***
מה הסיכוי? עם לינוי בר-גפן. כל מה שבוער בזירה החברתית בישראל.
לינוי בר-גפן: שלום ותודה שהצטרפתם אלינו ל'מה הסיכוי?', פודקאסט חברתי כלכלי ששם את הבעיות החברתיות הבוערות של הפריפריה הישראלית במרכז.
מדי שבוע נעסוק בהיבט מרכזי אחר של אי השוויון מינקות ועד בגרות, דרך אנשי מפתח בעלי ידע וניסיון שיוכלו להסביר מה צריך לעשות כדי לנתק את הקשר בין המקום שבו נולד אדם, למידת ההצלחה שלו בחיים באופן שיביא לקידום מוביליות חברתית.
אז מה הסיכוי של ילד מהפריפריה לקבל ממערכת החינוך בישראל את מה שנדרש לו כדי להצליח? שלום למיכל כהן, מנכ"לית קרן רש"י, ואני אוסיף כי זה רלוונטי מאוד לעניין, לשעבר מנכ"לית משרד החינוך.
אז אני הולכת להתחיל בשאלה פרובוקטיבית: יכול להיות שממשלות ישראל לא ראו חשיבות גדולה בצמצום הפערים. זה אפילו שירת אותן, הפערים האלה.
מיכל כהן: לגמרי מסכימה.
לינוי בר-גפן: כן?
מיכל כהן: לגמרי. מסכימה.
לינוי בר-גפן: הייתי בטוחה שתגידי אחרת.
מיכל כהן: אני אגיד ככה: אני חושבת שהסיפור של צמצום פערים הפך להיות סלוגן נחמד לבחירות, סלוגן שמשתמשים בו בהבטחות. אנחנו רואים גם מה קורה היום, מפרקים עוד ועוד לפירורים, פירורים, את מערכת החינוך.
לינוי בר-גפן: כי קל יותר לשלוט באוכלוסייה פחות משכילה, שחשה פחות תחושת זכאות למשהו טוב יותר?
מיכל כהן: אני לא חושבת שיש פה זדון להחליש אוכלוסיות. לא, אני חושבת קודם כל שמעולם לא הגדירו את החינוך… את יודעת מה? מעולם אולי זה קיצוני. אני חושבת שהרבה ממשלות ישראל לא שמו את החינוך בראש סדר העדיפויות באמת. קל לומר, אני שם את החינוך בראש סדר העדיפויות, אבל הביטוי בשטח הוא לא שם.
לינוי בר-גפן: את יודעת מה, אנחנו יכולות אפילו לראות את זה בשנים האחרונות. תפקיד שר או שרת החינוך. אם פעם זה היה תפקיד נחשק, שכולם רוצים – מי רוצה אותו היום?
מיכל כהן: אני חושבת שיש פיחות הולך ומתגבר בשנים האחרונות. לצערי הרב, אני באמת חושבת שאי אפשר הכל להטיל על החינוך, אבל אני באמת חושבת שהסיפור שמערכת החינוך לא נמצאת בראש סדר העדיפויות, מתוך התפיסה המהותית של מה המשמעות של חינוך במדינת ישראל, מכרסם במערכת הזו בצורה כזו או אחרת, זה דבר אחד.
דבר שני, אני חושבת שהסיפור של צמצום פערים זו לא בעיה קלה. זו באמת בעיה מורכבת. היא מורכבת לא רק בחינוך. האי שוויון הוא לא רק בחינוך. כמובן שהחינוך הוא בבואה של החברה הישראלית בכל תחום, אם בנושא האלימות ואם בנושא החוזק ואם בנושא החולשה. ולכן אני חושבת שבאמת באמת עוד לא יצרו מדיניות ממשלתית לאורך זמן שתתמודד עם הבעיות החברתיות במדינת ישראל, לרבות החינוך. ולכן הסכמתי איתך שזה לא בראש סדר העדיפויות.
לינוי בר-גפן: אז אם זה ככה, את לא מרגישה קצת תחושה של עבודה סיזיפית מצדכם? אתם, מגלגלים, מגלגלים, מגלגלים את האבן הזו לראש הר רק כדי לגלות שהבעיות הגדלות מדרדרות אותה בחזרה למטה.
מיכל כהן: לא. אני, כאשת חינוך, אין לי פריבילגיה להתייאש. זה דבר אחד, שאני באמת מאמינה בחינוך וחברה. חינוך זה חלק מהסיפור החברתי.
לא סתם כשפרשתי ממשרד החינוך הגעתי לקרן רש"י, כי זו המשימה: לנסות ולהשפיע דרך החברה האזרחית על ממשלות ישראל, באשר הן. וכך אנחנו עושים. אנחנו מתמודדים עם הנושא של מוביליות חברתית. אנחנו בקשר עם הממשלה, אנחנו עובדים עם הממשלות על-מנת להשפיע על המדיניות, ולכן אנחנו לא באים כצועקים בשער, אלא גם עושים בעצמנו. אני חושבת שזה התפקיד של חברה אזרחית. לעזור לממשלות לתת שירות יותר טוב לאזרחים, וכך אני רואה את המשימה הלאומית שלנו, החברתית שלנו.
נכון, אנחנו לא יכולים לעשות את זה לבד. אנחנו צריכים מקבלי ההחלטות שירצו לעשות את זה, אבל אנחנו שם עם יד מושטת על-מנת לעזור להם לעשות את זה. כשאנחנו מדברים על מוביליות, וצריך לומר גם, כשאני הייתי מנכ"לית… זה לא שכשאני הייתי הכל היה טוב ועכשיו לא טוב, ממש לא… כשאנחנו מדברים על מוביליות, אנחנו מדברים באמת על ניתוק הקשר בין המצב הסוציואקונומי, מקום המגורים, אפילו ההזדמנויות – לבין העתיד.
ואנחנו רואים שבעצם גם היום, בשנת 2023, המקום שבו נולד הילד, המצב הסוציואקונומי שלו, קובע כמעט לחלוטין את העתיד שלו. רק עשרה אחוז פורצים את הקשר הזה, ולצערי הרב גם מערכת החינוך לא מצליחה לפרוץ את הקשר בין מצב סוציו אקונומי להישגים, וברגע שאתה לא פורץ את הקשר אתה כבר קובע איך ייראה העתיד.
לינוי בר-גפן: אז באמת אם להתמקד בחלק של מערכת החינוך במוביליות חברתית, את אומרת היא לא מצליחה לפרוץ את הקשר, האם בעצם אבל מצבה של מערכת החינוך בפריפריה הוא כזה שלא רק שהיא לא מצליחה לפרוץ את הקשר, היא עצמה בבעיה קשה יותר ממערכת החינוך באזורים מבוססים במרכז במקומות אחרים.
מיכל כהן: תראי, אחת התובנות שלי גם כמנכ"לית חינוך היא שמערכת החינוך זה לא רק משרד החינוך. מערכת החינוך, זה כל מה שנלווה לחינוך במדינת ישראל. זה חינוך בלתי פורמאלי, זה אחר הצהריים. זה פנאי משמעותי. זה הזדמנויות לילדים לכאן או לכאן, מה קורה בבית? מה קורה בקהילה, איזה עיר אתה גר? איזה הזדמנויות יש שם?
לשמחתי, מערכת החינוך זה לא רק בית הספר – פעם אחת, פעם שנייה – אני חושבת שהסיפור הזה של לתת הזדמנויות לילדים לפרוץ ובתחומים שונים, משרד החינוך, או בתי הספר – יותר ממוקדים בפורמלי. ואני חושבת שזה לא מספיק. זה לא מספיק. הסיפור של לתת לילדים אפשרות להצטיין בתחומים שהם לאו דווקא בליבת העשייה של משרד החינוך, זה הסיפור. זה הסיפור של העולם הגדול.
לינוי בר-גפן: אני מסכימה איתך לגמרי, ובאמת גם הדגמנו את זה כאן בכל מיני פרקים שעסקו במגוון המרכיבים שיש גם לחינוך וגם בכלל להשפעה על מוביליות חברתית. אבל בואי רגע, כן נתמקד במה שקורה בבתי הספר, בגנים. האם מצבה של מערכת החינוך הבית-ספרית והחינוך לגיל הרך בפריפריה, משמעותית פחות טוב מאלה שבמרכז?
מיכל כהן: אני אגיד שהמרכז מרכז אצלו את ההייטק, את הכוחות, את העושר, את ההיצע, ובהתאם גם את כנראה את החוזקות. אני חוזרת ואומרת את המשפט: מערכת החינוך היא בבואה. אם הפריפריה יותר חלשה מהמרכז – והיא יותר חלשה מהמרכז – גם מערכת החינוך תהיה יותר חלשה. זה לא שמערכת החינוך חלשה בפריפריה וחזקה במרכז. זה בהלימה לסביבה.
לינוי בר-גפן: אבל כן ראינו יישובים, ולפעמים אפילו בתי ספר ספציפיים, את יודעת… בכל מיני כתבות של: בבית הספר הזה הצליחו להעלות את הזכאות, הצליחו להקטין את הנשירה…
מיכל כהן: גם בפריפריה עושים את זה, אבל זה ממוקד. וכמו שאת אומרת בסוף חולשה היא חולשה רבתית. זאת אומרת – אנחנו נראה איפה נמצאים הרופאים, איפה נמצאים המורים היותר חזקים, בדרך כלל נראה אותם במרכז. כי יש התרכזות של הזדמנויות. אז אני נזהרת מאוד מלהגיד מערכת החינוך בפריפריה היא חלשה, אבל היא בהתאם לפריפריה כולה, לקהילה, להזדמנויות שיש שם, להזדמנויות התעסוקה לא קיימות שם, אז כל הדברים האלה קשורים אחד בשני.
וכן, הפריפריה במדינת ישראל במצב הסוציואקונומי שלה חלשה יותר, אז בוודאי שהיא חלשה יותר ואמרנו שלא הצלחנו לשבור את הקשר בין הכלכלי לחברתי, אז בוודאי שהיא גם חלשה יותר במערכת החינוך שלה.
לינוי בר-גפן: וזו מערכת שהולכת ונטשת על ידי המורות שממלאות אותה. איך אפשר יהיה לטפל בבעיות החינוכיות כשאין כוח אדם?
מיכל כהן: הסיפור של כוחות ההוראה, דרך אגב אני רואה את זה היום גם עם הסייעות, ועם גני הילדים, הוא קודם כל – דיברנו על סדר עדיפויות, דיברנו על האם שמים בראש סדר העדיפות כשלא שמים בסדר עדיפויות את החינוך ולא שמים את המורים ומתייחסים להם כאל אסקופה נדרסת אז בוודאי ובוודאי שאנשים שיש להם הזדמנות יצאו החוצה, זה דבר אחד.
דבר שני זה מורכבות. שש שעות בכיתה לא דומות ל-12 שעות במשרד, ולכן אני חושבת שזה מקצוע מאוד קשה, מאוד שוחק והוא פחות מדי מתוגמל. ולא לא רק בהיבט הכלכלי של הכסף של המשכורת הוא פחות מתוגמל במעמד הציבורי שלו, הוא נתון ללחצים אדירים של הורים שלא יודעים את הגבול. הוא נתון ללחצים אדירים של פוליטיקאים. הוא נתון ללחצים אדירים מכל צד. כל הורה שיש לו שני ילדים בטוח שהוא יודע לחנך טוב יותר מהמורה בכיתה, והמסר הזה עובר, עובר דרך הילדים. הוא עובר ברשתות, הוא עובר בכל מקום, הוא עובר ציבורית שלא מתייחסים למורים, רק זוכרים להם את החופשות. בסוף, כשאתה לא מתוגמל כלכלית, ציבורית, כשאתה לא נחשב לבעל מעמד יוקרה, ושאתה משקיע כל כך הרבה, אז אנשים…
לינוי בר-גפן: זה קצת מעגל קסמים, כי מה שקורה ברגע שהמעמד המקצועי יורד, אז אלה שנכנסים כבר למקצוע, הם מראש אוכלוסייה פחות חזקה, פחות איכותית וזה רק מאיץ את תהליך ההידרדרות. כי אז אתה אומר סליחה, אנחנו צריכים לשלם יותר למורות שהן לא נראות לי נשים באמת משכילות עם ערכים משמעותיים, אלא כאלה שהגיעו כי לא היתה להם אופציה מקצועית אחרת?
מיכל כהן: אז כן, יש פה מעגל, בוודאי. אבל אני רוצה לומר: יש מאתיים אלף מורים במדינת ישראל, אני חותמת את ידי על 85 אחוז מהם. וזה המון, כי בכל ארגון יש לך גם וגם. נכון שמערכת החינוך בעיני ההורים מצטיירת במורה, בכיתה, בבית הספר. מה זה מערכת חינוך עבור הורה? זה אם טוב לילד שלו. אם הוא לומד, אם הוא משיג, אם בית הספר קשוב. ולכן כשהורים מדברים… את יודעת, פעם עשינו… כשהייתי מנכ"לית עשינו סקר הורים ושאלנו 'מה דעתך על מערכת החינוך'? מה הישראלים אוהבים לומר? 'על הפנים'. כששאלנו אותם: 'תגיד, ואיך בבית הספר שלך?' התשובה היתה: 'לא, לא.. אצלנו נפלא'.
אז ראינו שקרוב לשמונים אחוז מההורים שיבחו את בתי הספר, אבל כששאלו אותם כמשאל, הישראלים שאוהבים לשנוא גם את המגזר הציבורי נקרא לו, את מוסדות השלטון, אז אמרו: 'על הפנים'… אני כן מאמינה שיש לנו בתי ספר נפלאים ויש לנו מורים נפלאים. יש לנו גם לא. צריך לומר. וכשאנחנו מדברים על מעמד המורה, אז אדם שרוצה וגם המילה שליחות כאילו נס ליחה, אבל בסופו של דבר אנשים שנשארים במקצוע הם אנשים שרואים בחינוך יעד ורואים בחינוך באמת שליחות. ובסוף רוב המורים לא עוזבים, אז הם עדיין נמצאים שם,
לינוי בר-גפן: אבל רואים בעיניים כלות. ונתתי בהתחלה נתון נוסף. כשאנחנו מדברים על הכנה של ילדים למאה ה-21.. אנחנו כבר במאה ה-21 – אבל.. לעתיד. להתקדמות המאה הזאת. והנה הנתון שבחטיבות הביניים ובתיכונים, חצי מתכניות הלימוד בכלל לא מעודכנות כבר עשור. אז למה אנחנו מכינים אותם, למאה הקודמת?
מיכל כהן: לעניות דעתי הבעיה היא לא התכנים. הבעיה היא המיומנויות. הבעיה היא מה עושים עם התכנים. אוהבים לדבר על תוכניות הלימודים הלא משתנות, ואני אומרת – עזבי תוכניות, כי כנראה יש חלקים שלא משתנים כל עשור.
לינוי בר-גפן: המתמטיקה לא השתנתה.
מיכל כהן: גם האנגלית, ויש המון דברים. העניין הוא לא התוכן. העניין הוא איך. השאלה הגדולה של החינוך היא איך. איך אתה מביא ילד ללמוד? איך אתה מביא ילד להיות סקרן? ואני חושבת שפה החולשה הגדולה של מערכת החינוך. גם בזמני. הניסיון לשנות את שיטות ההוראה… בזמנו עשינו, כשהרב שי פירון היה שר החינוך, עשינו רפורמה שנקראת למידה משמעותית, שהתיימרה להיכנס מאחורי דלת הכיתה. זה קשה. זה קשה, כי זה בעצם אומר למורים: כל מה שהתרגלתם ללמד עד כה. אתם צריכים היום ללמד אחרת.
אחרת זה אומר יותר התנסות, יותר מחוץ לכיתה, פחות מבחנים, יותר עבודות חקר, יותר… תחשבי את כתלמידה, אני כתלמידה. הדברים היחידים שאני זוכרת הן עבודות שהשקעתי בהם. למה? כי יש שם התהליך של חקר, התנסות, כתיבה. כל המבחנים, כל המבחנים ללא יוצא מן הכלל, לא זוכרים שום דבר. אז כשמדברים על לא זוכרים שום דבר, כי הרעיון הוא לא לזכור. היום בעולם שהכל זמין וידע זמין, לא צריך לזכור.
לינוי בר-גפן: כשאת מדברת ברמת החוויה וככה זרקת אותי אחורה לנסות להיזכר מה אני זוכרת. אני חושבת שגם אנחנו לא יצאנו לחקור יותר מדי בחוץ. ישבנו בכיתה, זה לא השתנה. פשוט המקצועות שאני זוכרת הם המקצועות שבהם היו מורות משמעותיות.
מיכל כהן: זה נכון.
לינוי בר-גפן: המורה היתה כריזמטית מאוד, או אמפתית מאוד, את יודעת, אפילו היום, כשאני צריכה להיזכר במשהו שלמדתי בבית הספר כדי להשתמש בו אחר כך, אני שומעת את הקול של המורה הרלוונטית מלמדת אותו.
מיכל כהן: כי זה פועל על עוד משהו; על מבוגר משמעותי. זאת אומרת תהליך למידה… אז קודם כל את אומרת: אני זוכרת את המורה. שמת לב? אני זוכרת את המורה. לא זכרת את המבחן. את זוכרת את המורה, כי המורה יצרה איזושהי תחושה של אינטראקציה. איזשהו עניין, אמפתיה.
לינוי בר-גפן: מורות שהשאירו רושם משמעותי.
מיכל כהן: ולכן אז יש פה שני דברים. יש פה את המבוגר המשמעותי מצד אחד, ומצד שני את החוויה של הלמידה עם המורה הזאת, והחוויה של הלמידה לא מתרגמת לעוד מסמך ועוד מסמך ועוד מבחן ועוד מבחן. ולצערי הרב, מערכת החינוך לאורך שנים – עשרות בשנים, בוחנת את עצמה לדעת. עוד מבחן בעוד מבחן ולאט לאט, כשאת מודדת מורים ותלמידים רק במבחנים, אז המערכת מתרדדת. זאת אומרת, מלמדים למבחן ולמבחן ולמבחן ולכן אין חוויה של למידה משמעותית.
לינוי בר-גפן: נכון, ומצד שני אני לא מבינה כלום מהתעודה של הבן שלי. כתובות שם מילים מאוד כלליות עם מטענים… תשמעי, אני לא מבינה מה כתוב שם. אני מסתכלת ומחפשת: אוקי, איפה השמונים, תשעים, שבעים, שישים, שאני אדע מה מצבך, ובמקום זה אני קוראת ניתוח אישיותי של הילד.
מיכל כהן: קודם כל ה-80, 90, 100 זה בעיני הרוח הרעה חולה. בעיקר אני מדברת על תהליך של למידה, לא על התעודה. התהליך של הלמידה שמסתכם בציון. תהליך למידה לא מסתכם בציון.
לינוי בר-גפן: אולי צריך ללמד את הילדים איך להתייחס לציון: זה לא מגדיר אותך, זה מגדיר את רמת הידיעות שלך כפי שהצלחת לבטא אותן בנקודה הספציפית הזו בזמן.
מיכל כהן: מעולה. רמת הידיעות שלך במבחן הספציפי.
לינוי בר-גפן: וכפי שהצלחת לבטא, יכול להיות שאתה יודע יותר אבל לא הצליחת לבטא.
מיכל כהן: אבל כשמדברים על חינוך לא מדברים רק על רמת ידיעות, כי רמת ידיעות היום… בטח בשנים שאני למדתי ועוד במאה הקודמת מלמדים כנראה רוב הזמן… שוב אני רוצה לעשות צדק, כי אני לא רוצה להכליל את כולם, יש בתי ספר מופלאים. יש מורים שפורצים, יש מנהלים תותחים, מנהלות תותחיות. באמת, באמת לראות את מערכת החינוך כמקשה אחת זה עוול למערכת.
לינוי בר-גפן: אז בואי רגע נסתכל, כי באמת דיברנו עד עכשיו על דברים שהם נכונים לכל מדינת ישראל. בואי רגע, נתמקד בפריפריה, מה אנחנו כמדינה, ומה אתם קרן רש"י, רוצים וצריכים לעשות כדי לשפר את מצב החינוך בפריפריה?
מיכל כהן: אני אגיד שאנחנו כקרן רש"י רוצים להשפיע על ממשלות ישראל, על מדינת ישראל, על מקבלי ההחלטות להשקיע בהזדמנויות. לא מילה יותר גדולה מזו. הזדמנויות. תראי, בסופו של יום כל ילד, כל משפחה תבחר. אבל הזכות לבחור לא קיימת בהכרח לכל ילד באותה מידה. הילדים שלי לא הלכו לתנועות נוער. אני רוצה רגע לפרק פה איזה מיתוס, אבל הם היו חמש פעמים בשבוע בכדורסל. הם קיבלו את חינוך הפנאי שלהם מצד אחד וקיבלו בית ספר.
לינוי-בר גפן: הספורט מביא גם יכולות פיזיות, אבל גם ערכיות.
מיכל כהן: נכון, אבל שאני מנסה לומר: היתה להם הזדמנות לבחור. הם בחרו אם הם רוצים את זה, את זה או את זה, כי כל ההזדמנויות היו מונחות לפניהם. אני מדברת על הזכות לבחור בהזדמנות שיש לך בפריפריה ואני חושבת שפריפריה במדינת ישראל יש מיעוט של הזדמנויות ולכן יש מיעוט של חלומות ולכן יש מיעוט של הגשמת חלומות.
בסופו של יום, ילד שלא רואה את מה שרואה הילד במרכז, ילד שלא רואה את הרופא לידו את עורך הדין לידו, את המורה לידו, את איש ההיי טק לידו, לא רואה את המחשבים… לא רואה את כל המנעד מקצה לקצה, ואז הוא בוחר, אז הוא בעצם… אנחנו מצמצמים לו את הבחירה, את החוויה, את העתיד.
ואני חושבת שהתפקיד הכי גדול שלנו יחד זה אחד, להשפיע על הממשלה שתגדיר את המוביליות כיעד. הם בדרך כלל לא מודדים אותה. שתיים, להגדיל את מרחב ההזדמנויות בתעסוקה, בחינוך, ברווחה, בכל השירותים החברתיים במדינת ישראל.
לינוי בר-גפן: כשאנחנו מדברים באמת על להגדיל את מרחב ההזדמנויות, אז אנחנו כל הזמן חושבות במונחים של: ניתן להם יותר חינוך בלתי פורמלי, נשקיע יותר כסף וכולי. אבל דיברתי על זה באחד הפרקים, כשאנחנו מגדירים את ההיי-טק כחוד החנית, אנחנו מגבילים ילדים, כי אנחנו בעצם מגדירים להם מה הוא הטוב, הטוב זה להיות שם. כל מה שהוא לא שם הוא פחות טוב, פחות משאת נפש. וזו בעיה, כי אתה יודעת, גם ילדים מאזורים חזקים – לא כולם רוצים להגיע להיי טק. לא כולם יכולים להגיע להיי טק, ועדיין איכשהו הם מוסללים לשם.
מיכל כהן: זה מאוד נכון. תראי, כשילד במרכז יש לו גם את ההיי טק, אז את מדברת על משהו אחר. האם ההיי-טק זה חלום של כל ילד, של כל צעיר במדינת ישראל? אנחנו מדברים היום הרבה על ההיי-טק במונחים של שכר עתק בתנאים כאלה ואחרים. אז אנשים רוצים, הולכים אחרי זה.
גם סיפור של המרכז שבעיקר הולך ליחידות הטכנולוגיות. וכן הלאה וכן הלאה. יש פה איזה סוג של הסללה – את אומרת. גם אם היא הסללה תודעתית.
לינוי בר-גפן: הסללה מנטלית
מיכל כהן: תמיד מדברים על מה ניתן ואיך נעשה יותר הזדמנויות בפריפריה, אז ניתן להם עוד כמה מקצועות. אז לא. אני לא רוצה שהפריפריה….
לינוי בר-גפן: כשמדברים הרבה פעמים לתת הזדמנות בפריפריה, כשאני שומעת על זה במהדורות חדשות, מדברים שוב על איך נביא את ההיי-טק לפריפריה. איך נלמד את הילדים כדי שייצאו היי-טקיסטים גם מהפריפריה. ובזאת הגדרנו את ההיי-טק בתור הטוב הבלעדי.
מיכל כהן: נכון, אבל הצד השני הוא שכשיש לך את ההזמנות להגיע להיי-טק, יש לך עוד כמה הזדמנויות.
הוקלט באולפני ADIO
