< בחזרה לבלוג

פרק 5: תנו לעבוד (במקצוע שלי, בשכר ראוי)

הצעירים שחולמים להמשיך להנות מאיכות חיים בצפון או בדרום נאלצים לעזוב בגלל מצוקת תעסוקה – איך פתרון המשבר הזה יכול לפתור גם את בעיית הפקקים ומשבר הנדל"ן של מדינת ישראל?
לינוי בר-גפן ותום פרוחי, מנהל תחום תעסוקת צעירים בקרן רש"י, בשיחה מרתקת על הזדמנויות שנשללות ועל דלתות שמתחילות להיפתח.

לינוי בר-גפן: תשעה אחוזים מחברות ההייטק ממוקמות בצפון ובדרום הארץ. כמה בתל-אביב? מעל 50%.
לפי הערכות, רק 3 אחוזים מהמועסקים בסטארט-אפ ניישן, מתגוררים ביישובי הפריפריה.
כששאלו סטודנטים שעזבו את הגליל מדוע עשו זאת, 77% מהם הגדירו את הקושי במציאת תעסוקה איכותית כסיבה לעזיבתם. זה לא שהם לא רצו להישאר; כשהם נשאלו האם היו רוצים להמשיך לגור באזור, כמעט 80% השיבו בחיוב. בשטח, רק 5 אחוזים נשארו.

'מה הסיכוי?' עם לינוי בר-גפן, כל מה שבוער בזירה החברתית בישראל.

לינוי בר-גפן: שלום ותודה שהצטרפתם אלינו ל'מה הסיכוי?', פודקאסט חברתי-כלכלי ששם את הבעיות החברתיות הבוערות של הפריפריה הישראלית – במרכז. מידי שבוע נעסוק בהיבט מרכזי אחר של אי-השוויון, מינקות ועד בגרות, דרך אנשי מפתח בעלי ידע וניסיון שיוכלו להסביר מה צריך לעשות כדי לנתק את הקשר בין המקום שבו נולד אדם למידת ההצלחה שלו בחיים, באופן שיביא לקידום מוביליות חברתית.

אז מה הסיכוי של צעיר מהצפון או מהדרום שסיים לימודים אקדמיים, למצוא תעסוקה שהולמת את השכלתו, בשכר ראוי, קרוב למקום מגוריו? שלום לתום פרוחי, מנהל תחום תעסוקת צעירים בקרן רש"י, מנהל מיזם WORKIT של קרן רש"י ושירות התעסוקה וגם – מתגורר בקריית שמונה?

תום פרוחי: נכון.

לינוי בר-גפן: משם הגעת גם במקור?

תום פרוחי:  אני נולדתי וגדלתי שם, וממשיך לגדל שם את הילדים שלי. אני במקום שאני מאמין שאני עושה ציונות. אני מרגיש שאני חי במקום שמאפשר לי להגשים ערכים, לגדול ולגדל ילדים באיכות חיים מבחינתי טובה מאוד וגם להמשיך קצת מורשת. גם ברמה הלאומית וגם ברמה הלוקאלית. זאת אומרת, בלהשפיע על הקהילה שבה אני חי.

לינוי בר-גפן: עד השנים האחרונות, כשדיברו על תעסוקה באזורי פריפריה הדיבור היה: 'בואו נביא לשם מפעלים', 'בואו נביא לשם חברות'. ברגע שיהיו שם המפעלים והחברות, אז כבר כוח האדם שנמצא שם, התושבים שנמצאים שם, ילכו לעבוד שם. זה קצת יותר מורכב מזה, נכון?

תום פרוחי: זה הרבה יותר מורכב מזה. תעסוקה הוא אירוע מורכב; בפתיחת הדברים את דיברת על רצף, נכון? מלידה ועד בעצם תעסוקה. אני חושב שבאמת לידה מתחילה את הרצף. תעסוקה היא איזו נקודת זמן בחיים הבוגרים שלנו ששם הרבה פעמים גורלנו נקבע בהרבה מאוד היבטים, כן? של איזה מיצוי עצמי נרגיש מהעבודה שלנו, איך נשתכר, איזו רווחה כלכלית ונפשית נצליח לייצר לעצמנו ולמשפחה שלנו וכולי. זו בהכרח תולדה של הבחירות שעשיתי בין ינקות, בין גיל לידה, ועד אותו הרגע בחיי הצעירים יותר או צעירים פחות. לכן, קודם כל זה עניין כזה.

דבר שני, כמו שאת מתארת לינוי, תעסוקה הוא אירוע רב מגזרי. הוא לא אירוע רק של מדינה, ממשלה. הוא לא אירוע רק של מעסיקים, אלא גם של תושבים. לכן יש גם מאפיינים שונים לכל הון אנושי. זאת אומרת, תעסוקת חרדים אינה דומה לתעסוקה של אוכלוסייה אחרת, ולמה יש את המאפיינים שלה ואת היכולות שלה וצריך לקחת את זה בחשבון.

יש עוד אלמנט, של גיוון תעסוקתי. זאת אומרת, לעבוד… דיברת קודם על המפעלים. לעבוד במפעלים הרבה פעמים מייצר לך איזשהו שטאנץ של משרות או של יכולות שאתה יכול להביא לידי מימוש.  אין את הגיוון שמאפשר לכל אחד מאיתנו להביא את היכולות שלו, את הרצונות שלו, את המאוויים שלו, את התפיסות שלו, לידי ביטוי. אז הרבה פעמים הסיפור הוא לא כמה עבודה יש, אלא איזה עבודה יש. זאת אומרת, אנחנו ערים לפערים בשתי רמות בתעסוקה בין מרכז לפריפריה: יש פער אחד שמדבר על אופן השתכרות.

לינוי בר-גפן: ששם אנחנו מדברים על פערי שכר של 20-30 אחוז? משהו כזה?

תום פרוחי: כן. אתה רואה ששכר ממוצע בקריית שמונה אינו דומה לשכר ממוצע בהרצליה לצורך הדוגמה, או לעיר אחרת, ומהצד השני…

לינוי בר-גפן: אבל אתה יודע, כשאנחנו ב'ג'יהאד הפמיניסטי' אומרות את זה לגבי השוואות של שכר גברים-נשים, אז מנגד אומרים לנו 'אבל מה אתן רוצות, זה לא אותם מקצועות. ברור שמורה מרוויחה פחות ממהנדס'. אז אתה יודע, האם אפשר להגיד את זה פה? חבר'ה, אם הם מתעסקים במקצועות מעוטי השכלה ולכן הם מרוויחים פחות, הם גם חיים במקומות שבהם יותר המחיה הוא יותר נמוך, אז מה הבעיה?

תום פרוחי: אז קודם כל, יש בעיה. יוקר המחיה לא יותר נמוך. עובדתית.

לינוי בר-גפן: שכר הדירה יותר נמוך, מחירי הדירות יותר נמוכים, וזו הרי ההוצאה המרכזית.

תום פרוחי: סל המזון הוא סדר גודל של 25%-30% יותר, תחבורה ציבורית, רפואה… כשאני היום צריך לטפל, לצורך העניין, באבא שלי, אני צריך לנסוע איתו עד בית חולים כרמל כדי שיקבל את הטיפול.

לינוי בר-גפן: מקריית שמונה לחיפה בעצם.

תום פרוחי: שעה וארבעים דקות מינימום, אם לא עמדתי דקה בפקק. שעה וארבעים הלוך, שעה וארבעים חזור, הזמן שאני מבלה איתו שם, זה חצי יום עבודה שאני צריך לקחת יום חופש, לשלם את הדלק, לאכול משהו וכולי. שלא לדבר על זה שאני רוצה לקחת את הילדים שלי לקולנוע. אם בשביל מישהו אחר זה לצאת מהבית, לחצות כביש, להיכנס לקניון.

לינוי בר-גפן: אהה… בוא. זה יותר לחצות כביש לשנות השמונים כי נסגרו המון בתי קולנוע גם פה… (צוחקת).

תום פרוחי: לא משנה, אז להצגה. להצגת חנוכה אני נוסע איתם לאולם רוממה בחיפה. אז נכון, מחירי הקרקע נמוכים יותר, מחירי השכירות נמוכים יותר…

לינוי בר-גפן: אבל יוקר המחיה לא נמדד רק בזה.

תום פרוחי: משרד הכלכלה, לדעתי סביב שנת 2020, שנה אחורה משהו כזה, בעצם עשה פילוח מאוד מעניין של הענפים שבהם אנשים מועסקים. ורגע בדק את הפיזור של הענפים, עם השכר הממוצע באותו ענף, בצורה גיאוגרפית. ומה ראינו? שבענפים כמו מדיה, תקשורת, כל הסיפור של הייטק… מקצועות עתירי שכר וידע, במספרים מוחלטים – השכר הממוצע שם אם אני זוכר נכון הוא סדר גודל של 17 אלף שקל – במספרים מוחלטים 80% מהמשרות האלו נמצאות במרכז.

כשאתה בודק כמה מהמשרות האלו נמצאות בפריפריה הצפונית והדרומית אז זה סדר גודל של 14%. ואז השאלה שנשאלת היא, אוקיי, אני נולדתי ויש לי את כל החבילה כדי להיות איש תקשורת. המשמעות היא, כי זה ההקשר, זו הקורלציה, המשמעות היא שאני לא יכול לבנות את ביתי בקרית שמונה. זאת אומרת הבחירה הזאת להיות איש תקשורת, להרוויח שכר נאה ולהביא את היכולות שלי לידי מיצוי, התפתחות, ולהרגיש שאני מגשים את עצמי ואת ייעודי, בהכרח מכריח אותי לעזוב את המקום שבו נולדתי וגדלתי. או לחילופין, אני לא צריך להיוולד בקרית שמונה כדי לרצות לחיות בה. הייתי בחרמון והחלטתי שזה המקום שבו אני רוצה לחיות. לא רק לצאת לסוף שבוע. אני באמת יכול? התשובה היא לא.

לינוי בר-גפן: אז הפער האחד שדיברת עליו פה הוא פער השכר. מה הפער השני? הגיוון?

תום פרוחי: זה הגיוון. במה אתה יכול לעבוד ואיפה.

לינוי בר-גפן: האם העובדה שבתקופת הקורונה עברנו יותר לעבוד מהבית, קוראים לזה נוודות תעסוקתית, וגם אנחנו מדברים על דור שבערך כל עשרים דקות מחליף קריירה, לזה יש השפעה על המגוון התעסוקתי בפריפריה?

תום פרוחי: חד משמעית. לינוי, הפודקאסט הזה קורה לדעתי בעת יוצאת דופן. אני חושב –מהמקום שלי וממה שאני עושה בחיי, גם ברמה האישית וגם ברמה המקצועית, אני חושב שיש איזושהי הבשלה של הרבה מאוד אלמנטים בחברה הישראלית ובכלל בחיים שלנו על הפלנטה הזאת, שהגיע הרגע, הגיע איזה רגע כזה שהגורל הולך להשתנות. זאת אומרת, מה שקרה פה ב-75 השנים האחרונות, יש לי איזושהי תחושה שהדברים מתהפכים. לאט-לאט, אבל הם מתהפכים. אני אדגים את מה שאני אומר, אני משתמש במה שאת מתארת: אנחנו ראינו בשנתיים וחצי של הקורונה עלייה פסיכית בביקושים לרכוש דירות בקרית שמונה ובסביבתה ואותו כנ"ל בנגב. אני יודע את זה גם מהרשויות בנגב. של אנשים שתמיד חלמו לחיות ביישוב קטן, עם נוף מדברי או לחילופין נוף ירוק, ועכשיו זה לא פוגע להם בפרנסה.

לינוי בר-גפן: כי הם עברו לעבוד דיגיטלית.

תום פרוחי: בדיוק.

לינוי בר-גפן: אבל העניין הוא שראינו גם במקביל שזה החזיק מעמד תקופה מסוימת, ואז חזרו לדרוש מהעובדים להגיע ולהיות נוכחים במקומות העבודה. לא בהכל, אבל היתה תנועה חזקה לכיוון מסוים ועכשיו המטוטלת זזה לכיוון השני. איך זה בא לידי ביטוי במגורים בפריפריה?

תום פרוחי: את צודקת. השוק מתקן את עצמו. אנחנו רואים תיקונים, אבל הם לא רק של מעסיקים שמתחרטים. הם גם של עובדים, שהחוויה של לבוא למשרד בבוקר ולפגוש את החברים שלי, ולשתות קפה עם מישהו וסמול טוק וכאלה, חסרה להם. לכן אנחנו רואים עכשיו מסלולים שהם קצת יותר משלבים. שהם גם וגם.

לינוי בר-גפן: היברידיים.

תום פרוחי: נכון, שהם גם וגם. ששלושה ימים בשבוע אני יכול לעבוד מהבית, או לחילופין מהמשרד, ויומיים אחרת. אני כבר לא צריך לנסוע לתל-אביב, כי הקימו איזה סייט בחיפה או לצורך העניין בבאר-שבע, בדרום.

לינוי בר-גפן: מה שעוזר לנו גם עם סיפור התנועה, הפקקים שבאזור המרכז.

תום פרוחי: זה בדיוק העניין. לינוי, אני יוצא היום בבוקר מקריית שמונה. מוקדם בבוקר, עם הזריחה. אני נוסע דרומה. אני עובר את אגמון החולה ובכלל את עמק החולה, עם הזריחה שעולה מעל הרי הגולן. הכביש פתוח, אני שומע מוסיקה, החלונות פתוחים, האוויר נקי, תענוג. מגיע לצומת עמיעד, כל הכינרת פרושה בפניי. ממשיך לקדרים, רואה כבר את החלק הדרומי של הגולן. לא עמדתי שניה. הדרך היתה טובה, אף אחד לא צפר לי. באמת, נהניתי מהדרך. אתה מגיע ליוקנעם, עובר את מחלף עין תות, ממש מתחיל להשתלב שם בתוך המנהרה וכאילו הגעת למדינה אחרת.

לינוי בר-גפן: יקום מקביל.

תום פרוחי: עולם אחר. נסעתי לפה שעה וחצי. שעה וחצי היה מדהים ומהמם ויפה, רגוע ושקט. למה כולנו צריכים להידחס על ה-80 קילומטר האלה של בין יוקנעם לראשון לציון? למה לא לזוז טיפה צפונה ודרומה? אני חושב שיש הבשלה של המון תהליכים. עכשיו זה זמן פריפריה. אני חושב שקטר מרכזי בסיפור הזה זה הסיפור של תעסוקה. אני חושב ששילוב ידיים, שזה בדיוק WORKIT, הבין-מגזרי הזה, בין גוף שהוא מדינה, שאומר לא מספיק לתכנן מירושלים ולתת החלטות גנריות לתל-אביב ולקריית שמונה ולירוחם באותה מידה, אלא אני רוצה ללמוד על מה קורה מ-bottom–up, אני יוצא לפריפריה. ואני מדבר על שירות התעסוקה כעל המדינה פה, שפשוט אומר אני רוצה לבנות לעצמי קומה לוקאלית, שאני אדע לתת לכל אזור את הפתרונות שהוא צריך.

אז זו דוגמה לאיך מדינה, והמדינה צריכה לדעת איך לעשות את זה בסדרי גודל הרבה יותר גדולים, לאיך היא מתחברת לסיפור של הנגב והגליל ומאפשרת להם פתרונות שמתאימים להם. מצד שני, אנחנו רואים את המעסיקים. המגזר העסקי, שהוא המגזר החשוב ביותר לצד המדינה, גם הוא מתפכח. גם הוא מבין שהאופציות שקיימות היום במרכז הארץ מוגבלות. הן לא תמיד עונות על הצרכים שלהם (של המעסיקים). ואז הם מחפשים כל מיני פתרונות.

לינוי בר-גפן: אבל תום, אתה לא הצלחת לשכנע אפילו את אחיך.

תום פרוחי: נכון.

לינוי בר-גפן: אח שלך למד בטכניון. פוטנציאל גדול, והוא החליט לממש אותו במרכז.

תום פרוחי: החליט זו נקודה כואבת.

לינוי בר-גפן: החליט אולי בלית ברירה, כן? אבל בסוף זה מה שהוא עשה.

תום פרוחי: בדיוק. נכון. התשובה היא נכון. ולא רק הוא, גם בת זוגו. שניהם בני קריית שמונה, שניהם מאוד רוצים לחיות פה. זאת אומרת, גם היום, בטח היום כשהם כבר הורים לשניים, מאוד רוצים לחזור הביתה. אבל אין להם את הבחירה הזו. הם לא יכולים. אבל מצד שני, אני רואה אחרים שכן. אני רואה אחרים שמוצאים היום משרות בקרית שמונה בפוד-טק. תעשיית הפוד-טק, שזו תעשיית מזון מתקדמת, שמביאה את כל הטכנולוגיות לתוך עולם המזון, ואני רואה שאנשים חוזרים. אני רואה את הפעילות הזו גם ב-WORKIT.

לינוי בר-גפן: אתה יודע, אמרת תעשיית הפוד-טק. אחד הדברים שקיימים מאוד במרכז זו יזמות. זאת אומרת, כל הזמן כשאנחנו מדברים על תעסוקה בפריפריה ומחכים כאילו לאיזה פריץ, לאיזה גביר, לאיזה טייקון שיבוא וייקח את עסקיו אל הפריפריה והעובדים ייקלטו כשכירים. אבל בסוף, צריך גם יזמות. שהחבר'ה מהפריפריה לא רק יחכו שיגיע מישהו יפתח מקום עבודה, אלא יפתחו בעצמם.

תום פרוחי: קשה מאוד לסתור את מה שאת אומרת. אבל זה בדיוק קו פרשת המים הזה של מה שהיה עד עכשיו, לעומת מה שאני מרגיש שמתחיל להשתנות. אחד הכאבים הכי גדולים של פריפריה, וזה קצת לתחילת השיחה… אנשים מדהימים נולדים בפריפריה. כשאת אומרת: יש המון יזמות במרכז, זה עלול להישמע כאילו כל היזמות הזו גם נולדה במרכז.

לינוי בר-גפן: לא, יש לזה תשתית. יש לזה בסיס שיכול לקלוט את זה, שיכול לתמוך בזה.

תום פרוחי: נכון. אבל מי הקטר? מי הזרז של הדבר הזה? ואני אומר לך שהרבה מאוד, ואפשר לבדוק את זה לינוי, שהרבה מאוד מהאנשים סביבנו, בכלל – אנשים מצליחים סביבנו, חיים המון שנים במרכז אבל הם נולדו איפשהו ולא בטוח שהם נולדו במרכז.

לינוי בר-גפן: אה, ברור! תל-אביב היא עיר של מהגרים. אני חושבת שבן הזוג שלי הוא האדם היחיד שאשכרה נולד בתל-אביב, הוא והבן שלי. כל השאר הגיעו מסביב.

תום פרוחי: (צוחק) … אני לא יודע, אבל מה שאני רוצה להגיד לך, ראיתי נתון מהלמ"ס לא מזמן שמדבר על זה שבקריית שמונה נולדו סדר גודל של בין רבע מיליון ל-300,000 תושבים. אבל העיר הזו אף פעם לא עברה את ה-24,000 תושבים.

לינוי בר-גפן: כל הזמן נעים החוצה.

תום פרוחי: מי נע החוצה? מי נע החוצה, לינוי? בדיוק אחי אורי.

לינוי בר-גפן: אלה שיש להם אופציות מחוץ לקריית שמונה.

תום פרוחי: הילד שעשה בגרות איכותית מאוד בתיכון של קריית שמונה, התנדב בתנועת הנוער בקריית שמונה, ספג ערכים. בעצם את כל סביבת הגידול שילד צריך כדי לצמוח. בגיל 18 הלך לשרת בצנחנים, שירת כמעט 5 שנים, היה קצין בצנחנים, השתחרר, רצה להמשיך לכוון הכי גבוה אז הלך לטכניון ואז נשללה ממנו בחירה. עכשיו, זה לא הסיפור של אחי אורי. זה סיפור של המון צעירים, המון. במספרים גדולים מאוד, מהדרום ומהצפון, שנאלצים, לא כי הם רוצים. חלקם רוצים אבל חלקם לא, לגדל את הילדים שלהם או לקבוע את מרכז החיים שלהם – במקום אחר. כי אין להם את מה שהם צריכים בצפון או בדרום, כי אין להם את אותה חממת גידול כדי לצמוח.

התפקיד שלנו, וזה בדיוק חוזר לבין-מגזרי. המגזר הפרטי, והמגזר השלישי בדיוק כמו מה שקרן רש"י עושה, ושל המדינה, לייצר את אותן התשתיות בצפון ובדרום שלפחות יאפשרו בחירה.

לינוי בר-גפן: אז בוא תפרוט לי את זה. איך עושים את זה. דה פקטו.

תום פרוחי: דה פקטו. איך עושים את זה. אז תראי, יש פה עבודה שלדעתי צריכה להתחיל קודם כל בלייצר מסלולים למעסיקים שיאפשרו להם לעשות את המעברים האלה, אלו לא צריכים להיות מעברים גדולים. את יודעת, כל הזמן מדברים על אינטל קריית גת, או על כל מיני אירועים כאלה שהם אירועים בינלאומיים. לא, זה לא חייב להיות כזה גדול. זה יכול להיות אירועים יותר קטנים.

לינוי בר-גפן: בוא תגיד לי מה עשיתם. עזוב מה האידיאל. מה עשיתם?

תום פרוחי: אני אספר על מה שעשינו ב-WORKIT בשיתוף פעולה מדהים עם עיריית נתיבות. בכלל, נתיבות זאת עיר ששווה להסתכל עליה. כי זאת עיר שמספרת סיפור. קודם כל, אני רוצה להגיד שאני מדבר הרבה על הצפון כי אני בא משם, אבל יש איזושהי קפיצת מדרגה שהנגב עשה שאני מקווה שהצפון ידביק את הקפיצה הזו מהר מאוד. בתחושה שלי, סדר גודל של עשור קדימה. את רואה את זה ברכבות, את רואה את זה בתנועה על הכבישים, על הרכבים…

לינוי בר-גפן: אני חושבת שהוא מאוזכר בעיקר בהקשרים שליליים, בגלל ה…

תום פרוחי: אבל זה בעיקר למי שלא חי…

לינוי בר-גפן: תחושת ביטחון אישי וכולי.

תום פרוחי: יש אירועים כאלה ואחרים, לפעמים זה עם השכנים מעזה, לפעמים זה עם אנשים אחרים וכולי… אני לא אכנס לזה. עדיין, כשאני מסתכל, תחנת הרכבת הכי קרובה למקום מגוריי היא סדר גודל של שעה ורבע נסיעה…

לינוי בר-גפן: וואו.

תום פרוחי: בסוף, כשבשדרות, באופקים, באשקלון וכולי לכולם יש תחנת רכבת ובשבילי זו אינדיקציה למשהו שקורה. אני כל הזמן מספר לצוות שעובד איתי שאחד הדברים שאני הכי נהנה לראות זה כמה רכבים עם סמל חברה יש בדרום כשאני נוסע בדרום. וכמה זה מפתיע אותי בתור תושב הצפון שאצלנו זה לא במספרים האלה. ואני אומר לך – יש שם.

אז קודם כל, נתיבות מכפילה את הגודל שלה. זאת אומרת, יש היום תנופת בניה בנתיבות וכל הדירות האלו מכורות עוד לפני שהן נבנות, לאנשים שרוצים לחיות בנתיבות.

לינוי בר-גפן: ו… עכשיו צריך עבודה.

תום פרוחי: בדיוק. אז בעצם, כדי שהם יישארו – לא רק ירכשו את הדירה אלא גם יחיו שם, הדבר הבא יהיה חינוך ותעסוקה. חינוך לילדים שלי ותעסוקה בשבילי. אז בעצם היעד שראש העיר שם לנו שם זה לאתר חברות טכנולוגיות עתירות ידע, עתירות שכר, ולנסות למשוך אותן לנתיבות. עכשיו, זה ראש עיר שכבר המון שנים מוביל את העיר הזאת ובאמת עושה דברים מדהימים, ואנחנו הצטרפנו.

איתרנו ביחד עם הרשות המקומית, ביחד עם העירייה ושירות התעסוקה, את חברת Allcloud. חברה שמתעסקת בפתרונות ענן וסיילספורס ויושבת בראש העין בכלל. חברה גדולה, 450 עובדים, אבל הם התקשו למצוא עובדים. גם להם היה כבר קשה לגייס באזור הזה, למרות שהם לא תל-אביב. והיה להם עובד אחד שהגיע כל יום מנתיבות לראש העין. עבד שם, התפתח והיה עובד מצוין.

הם הבינו שיש פוטנציאל לא ממוצה בפריפריה, וזה פגש הזדמנות. האג'נדה של ראש העיר, והפעולות האקטיביות שהוא עשה, ביחד עם הבחור הזה אלעד שנסע כל יום, וככה הצלחנו לשכנע את… לא היינו צריכים באמת לשכנע, רק היינו צריכים לעזור להם לגרום לזה לקרות. Allcloud ביחד איתנו, עם מיזם WORKIT, שירות התעסוקה, קרן רש"י, הרשות המקומית, בעצם הלכנו לפרויקט של הקמת סייט. 15 עובדים שיעבדו בנתיבות, בחברת Allcloud, ויתנו פתרונות כאלה ואחרים בתחום של CRM, מידע, לא ניכנס לזה עכשיו.

מה שעשינו, בעצם יצאנו לתהליך איתור. פרסמנו את זה ש-Allcloud חושבים לבוא וכל תושב בנתיבות שיכול או רואה את עצמו כמישהו שיעבוד בהייטק, מוזמן להגיע ולשמוע ולהתרשם. הגיעו לאירוע הזה 120 אנשים.

לינוי בר-גפן: זה הרבה?

תום פרוחי: ב(יחס ל)משאבים שהשקענו בזה – זה לא נורמלי.

לינוי בר-גפן: זו כמות גדולה.

תום פרוחי: כן! אתה לא ציפית.

לינוי בר-גפן: וכמה מהם באמת היו מתאימים?

תום פרוחי: לינוי, המטרה היתה לאתר 15 אנשים שמתאימים לעבור הכשרה של 8 חודשים, ומתוכם לראות כמה יסיימו את אותה הכשרה מאוד סיזיפית מהבוקר עד הלילה, שישה ימים בשבוע והטובים ביותר ייקלטו לעבודה בסייט בנתיבות. לא רק שאיתרנו 15 מתאימים, מצאנו עוד שלושה שהם over qualified, שהם לא צריכים בכלל תהליך הכשרה. הם מוכנים.

לינוי בר-גפן: זה נשמע לרוקן את האוקיינוס בכפית, אתה יודע? זה נשמע פרויקט מדהים, אבל אני חושבת על המספרים. אז 15 פה ו-20 שם ו-30 שם ו-40 שם, אבל אנחנו מדברים על אלפי אנשים! איך עושים את השינוי הזה באמת בקנה מידה אדיר?

תום פרוחי: לינוי, את יודעת מה? אני חושב שזה קנה המידה האדיר. אני חושב ש-15 מהר מאוד הופכים להיות 150, שהופכים להיות 1,500.

לינוי בר-גפן: בלי השקעה הם גם מהר מאוד הופכים לאפס.

תום פרוחי: בלי השקעה הם מהר מאוד הופכים… ואני אומר לך שהאירוע היום שאני מתאר לך בנתיבות הוא אירוע שבאמת… אני רגע שם את שירות התעסוקה, כי הם באמת מיוחדים בהיבט הזה. הם באמת עושים עבודה יוצאת דופן. אבל זה לא מחליף את כל הממשלה, את כל המדינה, את כל המנגנון. אני רוצה להגיד לך שהאירוע של Allcloud, כל המעבר, קרה רק בזכות השקעה תקציבית של העירייה, של הרשות המקומית ושל החברה עצמה. חברת Allcloud השקיעה מהונה, גם בתהליך ההכשרה, וגם במי ינהל את הצוות הזה, לשכור מקום, לשלם ארנונה וכולי, אני מעריך סדר גודל של חצי מיליון שקל בשנה הראשונה.

לינוי בר-גפן: פה באמת היה פיתוי. אני תוהה האם נגיד חלק מהחברות שאתם פונים אליהם באות ואומרות: אוקי חברים, אבל השכר יהיה נמוך יותר.

תום פרוחי: לא פגשתי.

לינוי בר-גפן: אין כאלה שאומרים, 'אוקי, ננצל את ההזדמנות אם אנחנו כבר נעים לפריפריה אז גם נשלם פחות'?

תום פרוחי: אני לא אגיד שלא שמעתי את זה מהסביבה, מאנשים כאלה ואחרים, אני לא פגשתי מעסיק שאמר את זה. יותר מזה, אני שמעתי את ה-VP HR של דלויט שאומרת בקול רם שביום שמישהו יגיד לה לעשות דבר כזה היא תתפטר.

לינוי בר-גפן: וואו.

תום פרוחי: והיא עובדת איתנו על פרויקט בקריית שמונה.

לינוי בר-גפן: אוקי, שיפרנו את מצב התעסוקה בצפון… איך זה משפיע על התושבים במרכז? בכל הארץ, בעצם?

תום פרוחי: וואו. לדעתי זו תהיה השפעה אדירה. זה ישפיע על כל אספקט בחיים שלנו. כשמישהו מרוויח 6,000 או 7,000 או 8,000 שקל בחודש, אפילו אם שני בני הזוג מביאים את זה היום הביתה כמשכורת, זה לא מרים אותם מעל ל(קו) העוני. הם עדיין יצטרכו לקבל קצבאות כאלו ואחרות מהמדינה במקומות אחרים. ואת הקצבאות האלה כולנו משלמים. זאת אומרת, כסף שהולך היום לאנשים עובדים שנמצאים במצבי עוני, זה יוצא מהכיס של כולנו. אז זה הדבר הראשון שיוכל לקחת את הכסף הזה ולנתב אותו למקומות אחרים: לחינוך של הילדים שלנו, להתפתחות של המדינה, ביטחון וכולי.

דבר שני, זה הסיפור של איפה נגור? איפה הילדים שלנו יגורו? אנחנו מתקשים היום למצוא דירות. זה לא שהקרקע של מדינת ישראל הולכת וגדלה. אנחנו רואים את ההתרבות של האוכלוסייה, את הגדילה של האוכלוסייה, איפה אנשים יגורו? כדי שלילדים שלנו יהיו בתים לקנות, גגות לחיות תחתם, צריך לחשוב איפה הולכים לשכן אותם.

לינוי בר-גפן: ובשביל זה צריך להתפרש לפריפריה.

תום פרוחי: חד-משמעית. והדבר הכי קונקרטי שכולנו נרגיש מחר בבוקר זה את הכבישים.

לינוי בר-גפן: אבל בשביל זה צריך תחבורה ציבורית גם. אין מה לעשות. זו ההשקעה התשתיתית המשמעותית יותר, לא רק להעביר את המכוניות 20 קילומטר צפונה או דרומה.

תום פרוחי: עד שתהיה פה תחבורה ציבורית, אם קצב ההתרבות של המרכז וקצב ההתרוקנות של הצפון והדרום יימשכו, זה לא יעזור לנו.

לינוי בר-גפן: כן.

תום פרוחי: זה לא יעזור לנו. וזה בטח לא מה שיפתור את הפקקים, כמו שתיארתי קודם. נגיד בין יוקנעם לאזור אשדוד. שזה בעצם החלק הפקוק ביותר של מדינת ישראל. הסיפור הזה ישפיע על כולנו.

אבל את יודעת מה? בואי לא נדבר על איך זה ישפיע. האנשים שחיים בפריפריה הם סדר גודל של 35%-40% מהאוכלוסייה. אני חושב שאחרי 75 שנה של הקמת מדינה, הגענו לרגע שבו מגיע לכל אחד מהילדים שלנו, בלי שום קשר לאיפה הוא נולד ואיפה הוא גדל ואיפה הוא בוחר לחיות, רמת חיים או רמת הזדמנויות, אני אקרא לזה, שווה. עוד לפני מה יוצא לנו מזה. עוד מתוך תחושה…

לינוי בר-גפן: זו תמיד הדילמה בהצגה של נושאים כאלה, האם אני הולך על הזווית המוסרית או התועלתנית. כי נדיר שהן נפגשות. בדרך כלל זה: או זה, או זה.

תום פרוחי: ופה הן נפגשות. פה הן נפגשות. התועלת הציבורית תקרה, היא חייבת לקרות. אני מקווה שזה לא יהיה כמו בתהליכים אחרים במדינה שלנו, שרק כשהאסון מגיע אנחנו מתחילים להתמודד איתו. אני באמת מקווה שיהיה פה תהליך של מניעה. והתהליך של המניעה זה בדיוק התהליכים שאני ואת מדברים עליהם בפודקאסט הזה. זה איך מייצרים את אותן הזדמנויות כדי שלאנשים תהיה בחירה. הם יוכלו לבחור אם הם חיים במרכז הארץ, או בצפון ובדרום. היום אין לאנשים בחירה. אני רואה את זה כמחובר, אני באופן אישי חי את זה ביום-יום שלי.

אני חושב שלחיות חיים… במקרה שלי זה בצפון, אבל זה בקלות היה יכול להיות בדרום, אלה חיים שלמים, מלאים, עם תחושה של השפעה וקהילתיות. ובואי, יש לי 300 מטר קו אווירי מהבית נחל זורם, איתן, נחל עיון, שעובר בתוך הבתים שלנו.

לינוי בר-גפן: אם תמשיך להגדיל את כמות התושבים, יש מצב שיהיה לך פחות מהנחל הזה.

תום פרוחי: (צוחק) אני אשמח לחלוק את הנחל. האמת שאנחנו חולקים אותו כבר היום. זאת אומרת, הוא נחל ממש צעיר, רק עכשיו פרצנו אליו דרכים ועדיין כל המטיילים הישראלים כבר שמעו. אז מה, זה מדהים וזה כיף ואני מאחל לכולנו לגור ליד הנחל.

לינוי בר-גפן: לטובת חברות ומעסיקים מהמרכז שמאזינים לפרק הזה ורוצים לבחון את האפשרויות שעומדות בפניהם, הנה 30 שניות שיעזרו לכם לצמצם את הפער.

*** פינת הטיפ: ***

מעסיקים שמאזינים לנו ורוצים לגייס עובדים מהפריפריה, שואלים את עצמם קודם כל 'למה לי לעשות את זה?' לפי סקר שנעשה במרכז הפיתוח של BMC בתל-חי, עובד בחברה בתל-אביב מחזיק בממוצע עד שנתיים במקום העבודה. ובפריפריה? כשבע שנים. כלומר, העובדים נאמנים יותר למקום העבודה.

אז איך עושים את זה? ניתן לפנות לקרן רש"י ולשירות התעסוקה ולקבל ליווי ביחד עם הרשות שרוצים לעבור אליה. באיתור עובדים מתאימים מהאזור, הכשרה, קליטה, משרדים וחיבור לעיר.

לינוי בר-גפן: אנחנו סיימנו להפעם. תום פרוחי, קרן רש"י תודה רבה שהצטרפת אלינו ותודה לכם שהאזנתם ל'מה הסיכוי?'
עד הפרק הבא אתם יכולים להאזין לנו בספוטיפיי ובאפליקציות הפודקאסטים המוכרות. להתראות.

הוקלט באולפני ADIO

04.01.2023

אולי יעניין אותך גם

04.12.2022
אבי מעוז לא יצליח להשתלט על התכנים במערכת החינוך

התכנים החיצוניים שנכנסים לכיתות עוברים דרך מנהלי בתי הספר וצוותי החינוך, וללא הכתבה של אף אחד מלמעלה, וגם הציבור מתפקד כשומר סף – והבהיר שיש לו קווים אדומים ברורים.

קראו עוד
24.11.2022
אנחנו השינוי

העיסוק בשאלות כמו למה היא לא ביקשה עזרה או עזבה מגלם את כל מה ששגוי באופן בו אנחנו מבינים את תופעת האלימות במשפחה, ולא יקדם סיוע לנשים הנמצאות במלכודת האלימות. שינוי משמעותי יתחיל כשנפסיק להסב את המבט ונתחיל להקשיב.

קראו עוד
21.11.2022
בניית יכולות: איך נדע שהצלחנו?

כאשר מדובר באתגר מערכתי כמו מוביליות חברתית-כלכלית, על מנת ליצור אימפקט משמעותי ולהשאיר משהו אחרינו, השקעה ביכולות ותשתיות חברתיות היא כורח המציאות. אבל מהן היכולות הקריטיות לקידום מוביליות ואיך מודדים ומשפרים את הטמעתן?

קראו עוד