מיכל כהן, מנכ"לית קרן רש"י
פורסם 26.6.2024 ב-YNET
מועד סיום שנת הלימודים היה תמיד נקודת ציון חגיגית ומרגשת, מועד שלרוב חף מריטואל איומי השבתה, מאבקים ומשברים. מועד בו מביטים לאחור בסיפוק, וקדימה בשמחה לקראת החופשה שבה מרעננים מעט את הכוחות.
לא כך הוא סיום שנת הלימודים הנוכחית. כמו לכל דבר שקורה בחיינו מאז 7 באוקטובר, גם למועד זה מתלווה אותו טעם לוואי, טעמו המר של משבר לאומי-אישי. הטלטלה הרגשית שסחפה ועודנה סוחפת מדינה שלמה – כל אחד וסיפורו, כל אחת ומשאה.
אנו מסיימים שנה שהמילים "מאתגרת" ו"מורכבת" אפילו לא מתחילות לספר את עומק ועוצמת הזעזוע. לא מדובר בהתמודדות של פלח או מגזר מסוים באוכלוסייה. רוחות המלחמה מנשבות בדלת כל בית – משפחות שכולות, משפחות חטופים, פצועים, מפונים, משרתי המילואים וכוחות הביטחון, ניצולים, נפגעי חרדה ועוד.
בתוך הסערה שעודה מתחוללת, פועלת מערכת החינוך, אחת המערכות הציבוריות המשמעותיות ביותר בישראל, שאמורה להיות אי של שפיות וביטחון, לשמש עוגן חברתי, מכיל ומקצועי, שיודע לגבש מדיניות ולנקוט בצעדים אופרטיביים למתן מענה מיטבי לילדים שלנו.
מדינת ישראל היא לא המדינה שהכרנו. המציאות השתנתה מקצה לקצה, ואין מה לחזור ולחפש במגירות תכניות חוסן והתאמות בלוח הבחינות. התכניות שיש שם, ככל שישנן, לא רלוונטיות ולא מספקות קצה קצהו של מה שנדרש היה לעשות בשנה האחרונה, ובוודאי לא את מה שמתחייב שיקרה בעתיד הקרוב.
מטרות מערכת החינוך צריכות להיכתב מחדש. בראשן לא יעמדו ההישגים הלימודיים, אלא מדדי הצלחה ערכיים וחברתיים, שיעודדו מעורבות חברתית וייצרו כלים עבור התלמידים והתלמידות להתמודדות עם טראומה ופוסט טראומה. גם לגמישות בלוח הבחינות אין להעניק משקל רב על פני יצירת קרקע איתנה, יציבה ובטוחה, המעודדת שיח רגשי ואינטראקציות חברתיות. בקורונה הוחמצה ההזדמנות ליצירת שינוי בדפוסי למידה והוראה מותאמים ועדכניים. עתה אנו ניצבים בפני אתגר עצום פי כמה – ופספוס בנקודת זמן זאת ייחרט לדורות.
משרד החינוך חייב לגלות גמישות תפיסתית, ניהולית ותקציבית – להעניק את התמיכה הנדרשת ליישובים ולאפשר להם לבנות את תמונת העתיד שלהם. אין מי שיודע טוב מהם את צורכי התושבים שלהם. המשרד צריך להתקדם למדיניות של תקצוב ופיקוח, לתת לשטח לפעול בצורה אוטונומית, יעילה וחברתית ולאפשר לקהילות להיבנות מחדש ולהתחזק.
ה-1 בספטמבר הוא המועד הבא שאליו כולנו נושאים עיניים, מועד האמור לבשר אם ועד כמה שגרת חיינו עודנה משובשת. החודשיים הקרובים צריכים להיות מוקדשים לחשיבה מחוץ לקופסה, לתעוזה, ליצירתיות, ובעיקר להבנה כי מה שהיה הוא לא מה שיהיה.
יש להתמודד עם הפצעים הפתוחים, לדעת להפיג את החששות, להכיל את הקושי ולחתור תמיד להנחיל בילדים את תחושת המסוגלות והביטחון, ולמלא את ליבם הצעיר בתקווה ובאמונה בעתיד. העתיד שלהם הוא העתיד שלנו. המעשה החינוכי גוזר על אנשי החינוך להיות אופטימיים, כי רק אם נאמין שבכוחנו ליצור את המציאות הרצויה עבור דור העתיד ולהעניק להם את הכלים האיכותיים להתמודד איתה – נהיה ראויים לתפקידנו ונהיה ראויים להם.
