מאמר דעה מאת מנכ"לית קרן רש"י מיכל כהן
פורסם בידיעות אחרונות 24.8.20
משבר הקורונה פגע ברוב הציבור הישראלי, אם כי לא באופן שווה – השכבות החלשות הפכו חלשות יותר, חלקים ממעמד הביניים קרסו, בעוד העשירונים העליונים נפגעו פחות. בין לבין נמצא ציבור גדול של צעירים, שהיינו רוצים להאמין שללא קשר למצב הכלכלי אליו נולדו, יוכלו לממש את הפוטנציאל ההשכלתי והתעסוקתי שלהם. לצערנו המציאות שונה וקשה.
מאז ומתמיד ישראל לקחה אחריות על צעירים עד לגיוסם לצה"ל. לאחר מכן, כל אדם לעצמו – ללא מערך הכשרות יעיל, ללא אחריות של המדינה לעתידם התעסוקתי, שהוא למעשה עתידנו אנו. הקורונה החריפה את המגמה: צעירים שחסכו את מעט הכסף שיכלו לטובת רכישת השכלה אקדמית, צריכים אותו כעת בכדי לגמור את החודש. הורים שתמכו עד לפני המשבר בלימודיהם של ילדיהם, עסוקים כעת בהישרדות יומיומית. צעירים נאלצים לעבוד במקצועות שאינם קשורים בלימודיהם כדי לשלם את שכר הדירה.
באין מענה הולם של המדינה, אותם צעירים שמהווים את העתודה החשובה ביותר שלנו לעתיד, ייפגעו קשות. את המחיר נשלם כולנו.
אנו צפויים להיות עדים למגמה של נשירת טובי בנינו ובנותינו מהמקצועות הנדרשים ביותר, להם ולנו כמדינה. סטודנטים שכבר החלו את לימודיהם לא יוכלו להשלימם בגלל הנסיבות הכלכליות, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במסלול ארוך של לימודי תואר או תעודה, התמחות, ותעסוקה התחלתית בשכר נמוך עד להשתלבות מלאה בשוק העבודה. צעירים ששקלו ללמוד מקצועות אלה ישקלו זאת שוב. כל זאת, בשוק שישתנה ללא היכר, מקומות עבודה שיתייתרו, מעבר למשרות חלקיות ועוד. והבעיה לא נעצרת בנשירה מלימודי המקצועות הנחשקים – גם בתחום ההכשרות ישראל לא הצטיינה מעולם. ואם בשגרה לא היה טוב, הרי שבחירום המצב קשה בהרבה.
מדובר בדור של צעירים שגם לפני משבר הקורונה התקשו לרכוש דירה או לממן השכלה, וכעת עבור רבים מהם מדובר בחלום שאינו בר השגה. זהו דור שהמצב הכלכלי עלול להובילו לתחושות של ייאוש ותסכול; דור שלכל הפחות העשור הקרוב שלו יהיה פשוט אבוד. אובדן הדרך עשוי להוביל את חלקם לחישוב מסלול מחדש מחוץ לישראל – ואנחנו פשוט לא יכולים להרשות זאת לעצמנו.
החדשות הטובות הן שעדיין לא מאוחר מדי.
הפתרון אינו מצוי בקצבה מיידית כזו או אחרת. רשת ביטחון תעסוקתית וחלוקת מענקים באופן דיפרנציאלי הם דבר חשוב והכרחי, אך ישראל חייבת להשקיע את מירב משאביה במנועי הצמיחה של המחר. חייבים לקחת אחריות על צעירינו גם לאחר שחרורם מהצבא. על המדינה להפעיל מערך הכשרות ראוי, שלא היה קיים עד היום, כזה שיידע לכוון את הצעירים ולהכשיר אותם לא למקצועות ההווה והעבר, אלא למקצועות העתיד.
ישראל משקיעה הרבה בתשתיות כבישים – הגיע הזמן שתשקיע גם במסלולי החיים של הצעירים והצעירות שלה. כל שקל שנשקיע היום, יוכיח עצמו מחר. הממשלה צריכה לפעול באופן דיפרנציאלי: לא דומה מצבם של צעירים מהמרכז לזה של צעירים מהפריפריה החברתית של ישראל. בפשטות – צריך לתת הרבה יותר למי שיש לו הרבה פחות. ישראל חייבת להתעורר, ולהציל את הדור האבוד שלה.
