עכשיו כשהבחירות מאחורינו, זה הזמן להקדיש מחשבה למשימות הדחופות ביותר שיעמדו בפני הממשלה החדשה – ולא משנה מה יהיה הרכבה. כמעט בכל תחום, תקופת הבחירות הממושכת רק העצימה את האתגרים. היא בוודאי לא היטיבה עם מערכת החינוך, הזקוקה למהלכים משמעותיים לשיפורה וחיזוק אמון הציבור בה. ולא חשוב מי יהיה שר החינוך (או שרת החינוך) הבא, ההצלחה שלו תצריך רוח גבית לרפורמות חשובות שיש לקדם, כאשר על השולחן מחכים לטיפול מספר נושאים מידיים:
העלאת שכרם של מורים מתחילים
על מנת להשביח את מערכת החינוך ולהשאיר בה אנשים טובים לאורך זמן, יש לדאוג לעלייה בשכר המורים המתחילים כבר בחמש השנים הראשונות לכניסתם למערכת. כיום הסכמי השכר המיושנים מתמרצים את המורים הוותיקים בלבד, וכפועל יוצא מכך גורמים לנשירה גבוהה בקרב הדור הצעיר של המחנכים בישראל.
בקרוב ייפתחו הסכמי השכר בין ארגוני המורים למשרד האוצר, ולכן אין זמן מתאים מזה כדי לשנות את התפיסה. נתוני ה-OECD מחזקים את הצורך בשינוי, ומצביעים בין השאר על כך ששכרם של מורים מתחילים בחטיבות הביניים בישראל נמוך בכ-4,500 ש"ח בהשוואה לעמיתיהם במדינות הארגון.
תכנית אסטרטגית לגיל הרך
הפערים החברתיים בישראל מתחילים עם הלידה, ולצערנו אנחנו יודעים לנבא את סיכויי ההצלחה של ילד או ילדה כבר על פי מקום מגוריהם והרקע החברתי-כלכלי של הוריהם. כדי לנפץ את המשוואה הזו ולהבטיח שוויון הזדמנויות בגיל הרך צריך להתחיל כמה שיותר מוקדם, כי אלף הימים הראשונים בחיי הילדים שלנו הם הימים הקריטיים שישפיעו באופן מכריע על עתידם.
על אף המלצות רבות שניתנו לאורך השנים, המדינה לא קיבלה על עצמה אחריות חינוכית לילדים בגיל הרך, בניגוד להשקעה בגילים מאוחרים יותר. יש לבנות תכנית מקיפה שתקדם לקיחת אחריות כוללת גם על ילדים מלידה עד גיל שלוש והבטחת נגישות למסגרות חינוך איכותיות, מפוקחות ומסובסדות לכל הפעוטות בישראל. לצורך יישום התכנית יש להעביר את אגף מעונות היום והמשפחתונים למשרד החינוך, תוך הקצאת משאבים מתאימים והקמת צוות עבודה ממשלתי שיבנה וינהל את תכנית הפעולה.
לקריאה נוספת: מתווה הגיל הרך של קרן רש"י >>
שיטות הוראה חדשות
התכנית הלאומית לשינוי שיטת ההוראה בישראל, שהחלה בשנת 2014 תחת השם "למידה משמעותית", עדיין רלוונטית ולא הגיעה למימוש מלא. יש להמשיך ולהעמיק את המאמץ בזירה זו כדי להטמיע שיטות הוראה מתקדמות וחדשניות ומותאמות למיומנויות המאה ה-21 הן בהוראה והן בלמידה. הדגש במערכת החינוך צריך לעבור ממבחנים, שאת מספרם יש לצמצם, ללמידה מתוך חדווה ותשוקה, ולהוראה מעודדת סקרנות והתנסות אשר נשענת על כלים טכנולוגיים, ולמעשה מכינה את התלמידים לעולם המחר.
הרחבת התקצוב הדיפרנציאלי
אחד החסמים המבניים העיקריים במערכת החינוך, כמערכת שיכולה וצריכה ליצור שוויון הזדמנויות, הוא הפערים הקיימים בתקציבי החינוך בין הרשויות המקומיות. כפי שראינו בפוסט הזה, ברשויות מבוססות התלמידים נהנים מתקצוב יתר (שמקורו בארנונה עסקית ותשלומי הורים) לעומת חבריהם ברשויות חלשות יותר. כדי לסגור את הפערים החברתיים יש להרחיב את התקצוב הדיפרנציאלי לבתי הספר העל-יסודיים, וגם למסגרות חינוך בלתי פורמליות כגון תנועות נוער ושנת י"ג התנדבותית.
חשוב להבין שמחוץ לכותלי בית הספר, בשעות אחר הצהריים, מתרחבים עוד יותר הפערים בין מי שהחוסן הכלכלי של משפחתו מאפשר לו הזדמנויות להעשרה ופיתוח אישי, לבין מי שאין לו הזדמנויות כאלה. מסגרות החינוך הבלתי פורמאליות משמשות חבל הצלה עבור רבים מן הילדים בפריפריה החברתית והגיאוגרפית של ישראל. לכן יש להסתכל על החינוך כמעטפת אחת כוללת הנותנת מענה לצרכיו ההתפתחותיים, הרגשיים והלימודיים של הילד החל בשעות הבוקר בגן ובבית הספר, ועד אחר הצהריים במסגרות בלתי פורמליות איכותיות.
