החשוב לעומת הדחוף

מנכ"לית קרן רש"י מיכל כהן
פורסם בידיעות אחרונות, 27.8.2019

רגע לפני פתיחת שנת הלימודים, כדאי לעצור ולעסוק בשאלות בסיסיות אודות מערכת החינוך שלנו. ייעוד מערכת החינוך, בין השאר, הוא לאפשר לכל ילד וילדה את ההזדמנות לממש את היכולות והשאיפות שלהם. אולם בישראל של 2019, בה אי-השוויון הוא מהגבוהים במדינות ה-OECD, העתיד החברתי-כלכלי של ילדינו נקבע במידה רבה לפי מקום מגוריהם ורמת ההכנסה של הוריהם. זוהי מציאות שאסור לנו להשלים איתה.

אבל למה בעצם לא השכילו המערכות הציבוריות שלנו לקדם מוביליות חברתית ושוויון הזדמנויות ולנתק את הקשר בין הרקע של ילדים לבין סיכויי הצלחתם בחיים? כיצד נכשלנו במשימה מהותית כל-כך שעומדת בבסיס קיומן של מערכות ציבוריות?

בעולם אפשר למצוא מדינות עם מערכות ציבוריות שהצליחו ליצור "מקפצה" עבור ילדים מרקע מוחלש ולהעניק להם הזדמנויות שוות. זאת, בראש ובראשונה, באמצעות היכולת לראות כל אחד ואחת מהם באופן מערכתי ושלם ולא דרך הפריזמה הצרה של מבנה המערכות הבירוקרטיות.

התנאי המשמעותי ביותר ל"אתחול מחדש" של המערכות הציבוריות בישראל כך שיתמכו בקידום מוביליות חברתית, הוא היכולת לראות את הילד על מכלול צרכיו ברצף מלידה ועד בגרות. כיום יש בין משרדי הממשלה השונים ובתוך המשרדים עצמם חלוקה מלאכותית של הרצף למקטעים ולטריטוריות – חלוקה הפוגעת באפשרות להבין לעומק את צרכי הפרט על פני זמן ולהציע לו מענים מותאמים היוצרים שוויון הזדמנויות. כדי לפתור בעיה מערכתית זו וליצור תפיסת רצף מקיפה נדרש אומץ של מקבלי ההחלטות לשבור חומות וליצור גשרים.

בהמשך ישיר לתפיסה המבוססת על רצף חינוכי וטיפולי, יש למקד תשומת לב והשקעה בחיזוק ובניית תשתיות – אנושיות, ארגוניות וטכנולוגיות – שיבטיחו את איכות השירותים הציבוריים ותוצריהם. בעוד ישראל מובילה בעולם בחדשנות טכנולוגית המבוססת על מחקר ופיתוח, בתחומים החברתיים אנחנו נוטים להתמקד ב'כאן ועכשיו' ולעסוק יותר בהתערבות נקודתית ופחות ובחשיבה אסטרטגית ארוכת-טווח.

מבט מערכתי על החינוך בישראל כיום מראה כי השקעה תשתיתית נדרשת בעיקר בשלושה תחומים:

• הראשון הוא הזכות לחינוך ציבורי מלידה עד גיל שלוש, תוך השקעת משאבים שיבטיחו חינוך איכותי, מפוקח ומסובסד לילדי הגיל הרך. כל המחקרים מעידים על כך ש־1,000 הימים הראשונים בחייהם של ילדים הם הקריטיים ביותר להתפתחותם, וזאת גם התקופה שבה מתחילים להיווצר פערים חברתיים – אך דווקא בה המדינה אינה לוקחת אחריות.

• השני, טיוב הכשרת המורים לפני ובמהלך עבודתם במערכת החינוך. לצד העיסוק בעניינים מנהלתיים כמו הסכמי שכר ותנאי העסקה נדרש מהלך יסודי לשינוי האופן שבו אנחנו מאתרים, מכשירים ומעריכים את המחנכים והמורים של ילדינו.

• השלישי, התאמת שיטות ההוראה למאה ה-21, מה שיחייב לשנות דפוסים, להשתחרר מגישות ישנות ולרכוש כלים ומיומנויות חדשות.

פתיחת שנת הלימודים שסמוכה הפעם לבחירות לכנסת ה-22, מחייבת אותנו להבהיר מחדש את המשימה הלאומית. יותר מכל, אנו זקוקים לנבחרים שיהיו מסוגלים להתעמק בחשוב ופחות בדחוף, במהיר ובנראה. נבחרים שמסוגלים להניע מהלכים של חשיבה לטווח ארוך לצד תהליכים של שיתוף פעולה בתוך הממשלה ובינה לבין החברה האזרחית. לילדים שלנו אין זכות הצבעה, אבל החובה של הנבחרים שלנו היא לבחור בהם.