"היקף העוני בישראל גדול בין השאר מפני שהתערבות המדינה לצמצומו על ידי מיסים וקצבאות נמוכה בהשוואה למדינות מפותחות אחרות", אומר אורן הלר, מנהל תחום מחקר כלכלי במוסד לביטוח לאומי. "אבל אפשר גם לשאוב מכך עידוד, כי זה עניין של בחירה ולא גזירת גורל."
לא מזמן אירחנו את אורן הלר בקרן רש"י לשיחה מרתקת עם צוות הקרן והעמותות על ניידות בין-דורית בהכנסות בישראל, נושא שהוא חוקר במסגרת עבודת הדוקטורט שלו.
הלר בדק את רמת הניידות הבין-דורית על ידי השוואת השכר הממוצע של ילידי שנות ה-70 כשהגיעו קרוב לגיל 40 לשכר של הוריהם כשהיו באותו הגיל. הוא ניתח את ניידות השכר בישראל ככלל לעומת מדינות אחרות, וגם את הניידות לפי חתכים שונים – יהודים מול ערבים, גברים מול נשים, מרכז מול פריפריה ועוד – כשהוא מתמקד במיוחד במי שנמצאים בחלק התחתון של סולם ההכנסה.
אין ספק כי המחקר של הלר נותן הרבה חומר למחשבה. אולי לא מפתיע לגלות שהניידות בקרב עולים חדשים, בניהם ונכדיהם גדלה מדור לדור. אבל השוואה לפי מוצא (אשכנזים / מזרחים) מראה הבדל משמעותי בסיכויי הניידות כלפי מעלה גם בדור השלישי לעלייה, כלומר אצל ילידי הארץ שהוריהם כבר נולדו בישראל.
מעבר לכך, נראה שעצם העובדה שהחברה הישראלית מורכבת מקבוצות אתניות נפרדות או "שבטים" – יהודים לא חרדים, חרדים וערבים – גורמת להגדלת הקשר הבין-דורי בגובה השכר (כלומר מקטינה את הניידות) לכולם: הלר משער שלולא ההפרדה, הניידות הממוצעת בישראל היתה גבוהה בכ-20% מהרמה הנוכחית.
ניידות בין-דורית מצביעה למעשה על מידת שוויון ההזדמנויות בחברה. חשוב לזכור כי אי-השוויון פוגע לא רק באלה שבתחתית הסולם אלא בכולם, כי כאשר העדר יכולת כלכלית אינו מאפשר למשפחות להשקיע בהון האנושי של ילדיהן, זה עלול להאט את הצמיחה ברמה הארצית. כדי לפרוץ את המעגל צריך לנטרל את החסמים הללו, למשל באמצעות חינוך ציבורי המגדיר את צמצום הפערים כמשימה מרכזית במקום להתמקד רק או בעיקר בהישגים.
רוצים לדעת עוד?
תקציר המחקר של אורן הלר >>
ראיון עם אורן הלר ב-TheMarker >>
