מיכל כהן, מנכ"לית קרן רש"י
בשלוש השנים האחרונות ראינו מעורבות עמוקה של הפילנתרופיה באזור הצפון. קרנות, פדרציות ותורמים פרטיים התגייסו בשעת משבר חסר תקדים לעזור למשפחות שפונו מבתיהם, לתמוך בבני נוער ובצעירים שאיבדו את המסגרות החינוכיות והחברתיות שלהם, לחזק רשויות מקומיות שפעלו תחת לחץ עצום, לסייע לעסקים שנקלעו לקשיים, ולהשקיע בחוסן הקהילתי.
למעשה, מילאנו חלל שנוצר. עשינו זאת לא משום שפילנתרופיה נועדה למלא את מקומה של הממשלה, אלא משום שהצרכים היו מיידיים, האתגרים היו עצומים, ולתושבי הצפון לא הייתה הפריבילגיה לחכות.
כעת, לאחר חודשים של מאמצים לקידום הנושא, ממשלת ישראל אישרה תוכנית לשיקום ולפיתוח הצפון בהיקף של 5.6 מיליארד ש"ח. זהו צעד בעל חשיבות רבה, שכן היקפם ואופיים של אתגרי האזור מחייבים את מה שרק ממשלה יכולה לתת: משאבים גדולים לצד אחריות ומחויבות ארוכות טווח.
אולם כעת ניצבת בפני כל מי שמחויב לעתידו של הצפון שאלה חדשה ומהותית: מהו תפקידה של הפילנתרופיה מכאן והלאה?
קל יהיה לומר שהממשלה לקחה כעת את המושכות, ולכן הפילנתרופיה יכולה לקחת צעד אחורה. אך המציאות מורכבת הרבה יותר.
כל מי שפועל למען שינוי חברתי יודע שכסף לבדו אינו מייצר השפעה. הדרך מתקציב המאושר בירושלים ועד לשינוי ממשי בקריית שמונה, במטולה, בשלומי, בצפת, בנהריה ובעשרות יישובים קטנים לאורך הגבול היא ארוכה ומורכבת. משאבים צריכים להניע עשייה; צריך לתכנן ולהפעיל תוכניות ייעודיות; הרשויות המקומיות צריכות לפתח את היכולת לנהל השקעות חדשות כך שיניבו את התוצאות המיטביות; הקהילות המקומיות חייבות להיות שותפות פעילות; תהליכי העבודה צריכים להפוך מקצועיים יותר.
יש דוגמאות רבות ליוזמות ציבוריות שתוקצבו היטב אך לא מימשו את מלוא הפוטנציאל שלהן, בשל הפער שבין מדיניות לבין יישומה בפועל. דווקא על רקע זה, לפילנתרופיה יש כיום הזדמנות גדולה במיוחד להשפיע בצפון – לא כתחליף לממשלה, אלא כדי לאפשר לתוכנית הממשלתית המתגבשת להצליח.
השאלה כעת איננה כמה כסף יושקע בצפון. השאלה היא האם הכסף הזה אכן ישנה את המציאות, באמצעות יצירת קהילות חזקות יותר, שיפור ההישגים החינוכיים וצמיחה כלכלית.
הפילנתרופיה יכולה לסייע במתן מענה לשאלה זו בשלוש דרכים.
ראשית, באמצעות השקעה ביכולות הביצוע. מרכיב חשוב ביותר של העשייה בשנים הקרובות לא יהיה בהכרח השקת תוכניות חדשות, אלא סיוע לרשויות המקומיות, לגופים קהילתיים ולשותפויות אזוריות ליישם אותן באופן מיטבי. ניהול איכותי, תכנון אסטרטגי, פיתוח מנהיגות ושיתוף פעולה בין-מגזרי הם שיגשרו על הפער בין המשאבים לתוצאות.
שנית, באמצעות המשך פעולתה של הפילנתרופיה כ"חממה" לחדשנות חברתית. בזכות היכולות המקצועיות והגמישות שלה, הפילנתרופיה יכולה לפתח מודלים מוצלחים שהממשלה תוכל לאמץ ולהרחיב, תוך בחינת גישות חדשות, תגובה לצרכים העולים מהשטח, למידה מכישלונות והתאמה מהירה למציאות המשתנה.
שלישית, באמצעות המשך זיהוי ומתן מענה לצרכים חיוניים שאינם זוכים למענה במסגרת תקציבי הממשלה. שום תוכנית ממשלתית, שאפתנית ככל שתהיה, אינה יכולה לתת מענה לכל האתגרים של אזור מורכב כמו הצפון.
ואולי האתגר החשוב ביותר עבור הפילנתרופיה הוא דווקא לדעת מה לא לעשות.
לא כל פער צריך להתמלא. לא כל אחריות לאומית צריכה להפוך למיזם פילנתרופי. המטרה אינה ליצור תלות בפילנתרופיה, אלא לחזק את המערכות, המוסדות והקהילות כך שיוכלו להמשיך להתקיים ולהצליח גם זמן רב לאחר שהמימון הפילנתרופי יסתיים.
הפילנתרופיה של תקופת החירום התאפיינה במהירות תגובה וביכולת לתת מענה מיידי. הפילנתרופיה של שלב השיקום תוגדר כמנוף להשפעה. הצלחתה תימדד לא במספר התוכניות שתממן, אלא במידת הצלחתה לאפשר למשאבים הציבוריים לחולל שינוי רחב היקף ובר-קיימא.
אישור תוכנית השיקום הממשלתית אינו מסמן את סיום תפקידה של הפילנתרופיה בצפון; הוא מסמן מעבר לתפקיד אסטרטגי יותר. השאלה כבר איננה האם לפילנתרופיה יש מקום סביב שולחן קבלת ההחלטות, אלא כיצד ננצל את מקומנו זה כדי להבטיח את שגשוגו של אזור הצפון שנים רבות קדימה.
