מה הסיכוי של ילד או ילדה שנולדו והתחנכו בפריפריה להשתלב במקצועות המדעים והטכנולוגיה בצבא ובאקדמיה, ואיך זה קשור ל-0 כיתות מחוננים שנפתחו בדרום?
לינוי בר-גפן ונעמה בר שלום, מנהלת ארצית אקוסיסטם STEM ומיומנויות המאה ה-21 בקרן רש"י, בשיחה על הפערים ועל הישובים שהצליחו לשנות את המשוואה כנגד כל הסיכויים.
לינוי בר-גפן: אפס, זה מספר כיתות המחוננים שנפתחו בדרום ב-2018. ברמת השרון לצורך השוואה – 9 כיתות.
100 נקודות – זה הפער שמצא מבחן פיזה בין מי שהגיע מרקע כלכלי חזק, לבין מי שהגיע מרקע חלש. במתמטיקה, במדעים ובשפה.
האם רק ילד עשיר יכול להצליח בחיים?
'מה הסיכוי?' עם לינוי בר-גפן. כל מה שבוער בזירה החברתית בישראל.
לינוי בר-גפן: שלום ותודה שהצטרפתם אלינו ל'מה הסיכוי?', פודקאסט חברתי-כלכלי ששם את הבעיות החברתיות הבוערות של הפריפריה הישראלית – במרכז. מידי שבוע נעסוק בהיבט מרכזי אחר של אי-השוויון, מינקות ועד בגרות, דרך אנשי מפתח בעלי ידע וניסיון שיוכלו להסביר מה צריך לעשות כדי לנתק את הקשר בין המקום שבו נולד אדם למידת ההצלחה שלו בחיים, באופן שיביא לקידום מוביליות חברתית.
אז מה הסיכוי של ילד שנולד והתחנך בפריפריה לשנות את המשוואה ולהשתלב במקצועות מדעיים ובטכנולוגיה?
שלום לנעמה בר שלום, מנהלת ארצית אקוסיסטם STEM ומיומנויות המאה ה-21 בקרן רש"י.
נעמה בר שלום: אהלן.
לינוי בר-גפן: אז בואי ניקח ילד שגדל בעיירה בדרום. אנחנו רואים שכשיש הצלחה חינוכית, היא אחר-כך מהגרת לאזור המרכז.
נעמה בר שלום: נכון.
לינוי בר-גפן: אז בעצם המטרה שלנו פה היא לעשות דבר אחר; לבוא קודם כל ולפתח את המיומנויות, את היכולות של הילדים בפריפריה הצפונית והדרומית ולשמור אותן גם באזורים האלו.
נעמה בר שלום: להשאיר את הכישרונות בפריפריה כדי שיהוו גם מודלינג עבור ילדים וצעירים נוספים מהאזור שהם גרים בו, להגיע לשם.
לינוי בר-גפן: קודם כל, שנבין: הרי כל הילדים לומדים בבתי ספר, צריכים לגשת לבגרות, מקבלים ציון כזה או אחר. למה 90 של ילד בדרום שונה מ-90 של ילד במרכז?
נעמה בר שלום: תראי, זה לא בהכרח שונה. ילד בדרום יכול להיות חכם, אינטליגנט, לקבל ציון טוב אובייקטיבית בבית ספר שמודד בצורה טובה – כמו ילד במרכז. הפערים קורים במבחנים שחוצים בתי ספר. כמו מה שציינת, מבחני פיזה שבהם אנחנו רואים פער גדול מאוד – פחות בין פריפריה למרכז, כן על בסיס רקע סוציואקונומי.
אנחנו רואים פערים במבחני מחוננים, ואנחנו רואים פערים בגילים מאוחרים יותר; כמה מגיעים לצבא למקצועות מבוקשים, מקצועות טכנולוגיים. גם מיצוי קצונה, לצורך העניין, כמה מגיעים לקצונה. אנחנו רואים את זה באקדמיה; בכמות הסטודנטים, איזה מקצועות הם הולכים ללמוד, ואז בתעסוקה: אנחנו רואים פערים בשכר, בסוג התעסוקה, במגוון התעסוקתי,
אז הפער הוא אולי לא ברמת הבסיס שהילד נולד איתו. כי ברור לנו שילד בפריפריה לא נולד פחות חכם, פחות יצירתי, פחות מוכשר מילד במרכז. והציונים שלו יכולים להיות טובים ככל שיהיו. ואנחנו רואים עדויות לזה; ילדים שמגיעים לתעודת בגרות מאוד מאוד טובה, אבל לא מממשים אותה בשלבים מאוחרים יותר.
לינוי בר-גפן: תיכף באמת נתעמק בעדויות האלו. אבל בואי קודם כל באמת נפרק… אמרת, זה לא נתון שאי אפשר לשחק איתו – היכולות של ילד. זאת אומרת, זה לא איזה גורל שנקבע לו מראש, אתה לא תצליח להגיע למקצועות מסוימים או לשכר מסוים. זה קשור במידת ההשקעה. אז בואי נפרק את מידת ההשקעה הזו מגיל ינקות ועד סיום הלימודים.
נעמה בר שלום: קודם כל צריך להבין, זו בעיה מורכבת. זה לא שאני יכולה להגיד (באופן גורף ש) 'בתי ספר בפריפריה הם בתי ספר פחות טובים'. או… 'לילד בפריפריה לא מוצעות ההזדמנויות שיש לילד במרכז'. אני כן יכולה להגיד שילד בפריפריה יכול להגיע ולהנות מהזדמנויות שנמצאות במרחב שלו, אבל הן לא נגישות לו מאוד, בהרבה מהמקרים הוא לא מודע אליהן, וגם בחלק מהמקרים יש דברים שבאמת לא קיימים. גם בגלל פערים מערכתיים.. זה רחוק…
לינוי בר-גפן: למשל. בואי ניתן דוגמה. נתנו בטיזר את עניין המחוננות; אין כיתות מחוננים. יש פחות.
נעמה בר שלום: יפה. אז מה בעצם קורה עם המחוננים? זו שאלה שגם משרד החינוך שאל את עצמו. בצורה האובייקטיבית – הם ניגשים למבחנים כמו כולם. היום מבחני מחוננים הם כן ברמה הארצית. זאת אומרת, הם מושווים לילדים, לא משנה איפה הם גרים. והם לא מגיעים… זה מבחן שהוא יחסי. זאת אומרת, כדי להיכנס לכיתת מחוננים אתה צריך לקבל 2 אחוז, אני לא זוכרת…
לינוי בר-גפן: 3 אחוז.
נעמה בר שלום: 3 אחוז… מהציונים הגבוהים ביותר.
לינוי בר-גפן: ביום שליפה זה 15 אחוז, לכיתה זה 3 אחוז.
נעמה בר שלום: אובייקטיבית הם באמת לא מגיעים לשם, אז על פניו את אומרת 'בסדר, הם פחות מוכשרים כנראה'. אבל אם נסתכל על מה קורה במרחב לפני המבחן ואיך הם מגיעים למבחנים האלה, אז נראה כמה פערים: ילד שמגיע מרקע סוציואקונומי גבוה ההורים יכולים לרכוש עבורו ערכות, יש קורסים שהילדים הולכים אליהם, זה קורה דה פקטו במקומות חזקים בצורה גורפת. ולפעמים הורים בפריפריה אין להם את הידע המוקדם הזה.
לינוי בר-גפן: אני פשוט חווה את זה בימים אלו כי הילד שלי בכיתה ב' וזה בדיוק הזמן שבו עושים את המבחנים…
נעמה בר שלום: כנ"ל.
לינוי בר-גפן: אז אני שמתי את ה-400-500 שקל על ערכה, אבל גם כל שאר האימהות האחרות עשו את אותו הדבר, אז כולנו דחפנו את הנתון למעלה ומתוכו יהיה צורך לקחת 3%.
נעמה בר שלום: יש קצת שינויים שהיו לטובה בשנים האחרונות, שכן ניסו לתת ייצוג לבתי ספר שונים, למקומות שונים כדי כן לשפר את הסיכויים למבחני מחוננות. אנחנו כן צריכים לזכור שגם באזור (הגיאוגרפי) הפערים קיימים. זאת אומרת גם באזור הדרום ובאזור הצפון יש יישובים… אני יכולה להגיד, אני מהדרום, אני לא יכולה להשוות בין ילד שמגיע מרהט לעיר השכנה עומר.
לינוי בר-גפן: את לא יכולה להשוות מבאר-שבע לעומר, עזבי רהט.
נעמה בר שלום: נכון. הפערים קיימים. אז מה אם זה אותו אזור? אנחנו מדברים כאן לא רק על פריפריה גיאוגרפית, אנחנו מדברים לגמרי גם על פריפריה חברתית, על רקע סוציו-אקונומי… העיר שדרות, שהיא עיר שאנחנו עובדים בה באופן די אינטנסיבי, לא הצליחה להוציא מחוננים. לא הצליחה. זאת אומרת, לא היה ייצוג לעיר שדרות…
לינוי בר-גפן: אבל מה שאת אומרת זה… בואי, גם אם יהיו שם מחוננים, גם אם נעשה את המבדקים, הילדים יעברו הכנה ובאמת נמצא 3% מתוכם שהם עומדים ברף הזה. איפה בדיוק הם הולכים ללמוד? אין כיתה.
נעמה בר שלום: נכון. אז הדבר השני הוא שבאמת… אז אומרים במשרד החינוך: אין לנו מספיק כדי לפתוח כיתה. אין לנו מספיק. לא עברו את הסף כדי שאנחנו נוכל לפתוח כיתה בשדרות, אז הם ילכו לכיתה בדימונה. ואם לא יצליחו בדימונה, אז הם ייסעו לכיתה בקרית גת, או קרית מלאכי ששם יש בית ספר למחוננים. אנחנו מדברים כאן על יותר משעה נסיעה עבור הילדים האלה. זאת אומרת, בסופו של דבר הדרום הוא גם גדול, הצפון הוא גדול. ילד לא יכול לגשת למבחן הזה ולעבור אותו כשגם הגישה למבחן, הנסיעה עצמה למבחן לוקחת שעה. איזה הורים יכולים… מהפריפריה באמת הקשה, לא יכולים להרשות לעצמם את זה. גם לא מבינים את הערך הרבה פעמים.
לינוי בר-גפן: כן, גם יש חשיבה קצרת טווח; 'אני כרגע חייב לעשות משהו אחר, אני לא יכול להשקיע את הזמן ואת המשאבים האלה.'
נעמה בר שלום: 'אני ביום-יום שלי'.
לינוי בר-גפן: אז עד שלא יפתחו כיתה, במירכאות 'אין טעם' להשקיע בטיפוח המצוינות הזו כדי להגיע למחוננות, מצד שני בלי שיפתחו כיתה, גם ההשקעה הזו תרד לטמיון. איך שוברים את המשוואה הזו?
נעמה בר שלום: פה אנחנו נכנסים באמת עם מה שאנחנו עושים במודל העירוני. בסופו של דבר, יש ילדים מחוננים בכל מקום. השאלה היא האם הם מקבלים את ההזדמנות לממש את הכישרון שלהם ובאמת ליהנות מסל כלים שכל ילד אחר מקבל, או לא. ועיר שמבינה שהיא רוצה להעניק את ההזדמנות הזו לילדים שלה, צריכה להוכיח היתכנות. היא צריכה לייצר מצב שבו יש מספיק ילדים, או בעיר שלה או באזור הקרוב אליה, זאת אומרת יש כאן גם שיתוף פעולה אזורי, כדי שתיפתח כיתה. זה דורש קודם כל הנגשה של הדבר עבור ההורים. אנחנו מדברים כאן על אקוסיסטם; בית ספר לבדו לא עושה את המהלך הזה. זה שיתוף פעולה של בית הספר, של גופי מגזר שלישי כמונו, של כמובן הורים וקהילה. צריך כאן…
לינוי בר-גפן: הרשות המקומית עצמה.
נעמה בר שלום: הרשות, כמובילה. צריך כאן משאבים. אי אפשר להסתמך על זה שהורים שנמצאים במלחמה יום-יומית של קיום יוציאו על לומדה 2,000 שקל כדי להכין את הילד שלהם למחוננים. גם אם אנחנו יודעים שזה אחד הדברים שהכי יהיו מקפצה עבור הילד שלהם, צריך רגע לעבור איזו משוכה מסוימת כדי להיות שם ובאמת לעשות את ההשקעה. זה לא משהו שאנחנו שופטים אותו. ואז, רשות שבאמת יודעת להשקיע את המשאבים האלו, כמו שראינו שעשו בשדרות כי זה כן case study טוב שאנחנו יכולים ללמוד ממנו, פתאום אנחנו רואים זינוק.
לינוי בר-גפן: בואי באמת תתני לי במספרים, איך בשדרות השתפרו הנתונים?
נעמה בר שלום: מעולה. אז באמת ב-2020, שזו גם היתה שנה מאתגרת עם הקורונה והכל, אבל באמת 'לא היו' מחוננים בכלל בשדרות.
לינוי בר-גפן: היו, אבל לא אותרו בעצם.
נעמה בר שלום: נכון, נכון. לא עברו את המבחנים. כן ניגשו כמובן למבחנים המחוזיים ולא נבחרו ב-3% העליונים. ואז התחיל המהלך. אז שדרות הבינה שהיא חייבת להשקיע, נכנסה להשקעה מאוד מאוד מאסיבית בכל המובנים כדי לאתר, ולסייע ליותר ילדים שאותרו, לעבור את המבחנים בהצלחה – ואנחנו רואים זינוק: ב-2021 כבר היו 33 מחוננים בשדרות, מספר ששומר על עצמו באופן יחסי.
לינוי בר-גפן: איזה אחוז הם מהווים מתוך אוכלוסיית הילדים שנבחנה?
נעמה בר שלום: שנבחנו? בין 4 ל-8 אחוזים. זה המשיך ב-2022. זאת אומרת, אנחנו לא רואים האטה, אנחנו רואים ממש אחוזים שמצליחים לשמר את עצמם, ביחס… כשאנחנו יודעים שבערים אחרות, למשל, זה בין אחוז אחד לשלושה אחוזים שניגשים ובסוף עוברים את המבחן ונכנסים לתכנית מחוננים. אז יש כאן גם פער גדול מאוד לעומת ערים אחרות.
לינוי בר-גפן: אז פה אנחנו מדברים על איך אנחנו מעודדים את אלו שמראש פוטנציאל המצוינות שלהם הוא מאוד מאוד גבוה. עכשיו בואי רגע נלך אל הילדים הרגילים.
נעמה בר שלום: קודם כל, באמת המודל הוא מודל עירוני. אנחנו מבינים שלהכניס תכנית אחת לבית ספר, או לפעילות אחר הצהריים, לא מספיקה. היום יש בתי ספר מצוינים בפריפריה, חשוב להגיד. נותנים תכניות מאוד מאוד טובות. מאוד משפרים את איכות ההוראה. אבל כשאנחנו מדברים על מיומנויות וכשאנחנו מדברים על הזדמנויות, אנחנו צריכים לייצר מרחב שבכל מרחבי החיים של הילד… במרחב העירוני, שפוגש את כל מרחבי החיים של הילד, יש יכולת להצמיח אותו. אנחנו ממש מדברים על הצמחה של ילדים.
לינוי בר-גפן: אני פותחת רגע סוגריים. כי את חוזרת הרבה פעמים על המושג מיומנויות, ובעצם גם אותו לא פירקנו. אז בואי נפרק אותו: איזה מיומנויות צריך שיהיו?
נעמה בר שלום: כשאנחנו מדברים על מיומנויות, יש מיומנויות בכל הקשת של כישורים שונים שיש לאדם, ואנחנו מדברים על מיומנויות המאה ה-21. מיומנויות המאה ה-21 הן בעצם המיומנויות הנדרשות למה שאנחנו מגדירים עולם התעסוקה העתידי או עולם התעסוקה של המחר. זו לא רשימה סגורה.
לינוי בר-גפן: כלומר, אנחנו לא מדברים פה רק על איך לשלב את הילדים האלו בתעשיית ההייטק, אלא איך לשלב אותם במקצועות שמשתנים… גם אם הם לא הייטק, הם משתנים, הם עוברים איזושהי אבולוציה.
נעמה בר שלום: לגמרי. מה שאנחנו עושות עכשיו, אנחנו מקליטות פודקאסט. זה מושג שאף אחד לא הכיר לפני עשר שנים.
לינוי בר-גפן: נכון. אז קראנו לזה רדיו.
נעמה בר שלום: קראנו לזה רדיו… אני לא מכירה מספיק את העולם הזה כדי להגיד איזה כישורים היו נדרשים ברדיו שהיום בפודקאסט אנחנו צריכים כישורים מעט שונים, מחודדים יותר. העולם משתנה. אנחנו רואים עליה מאוד גדולה למשל, בתעסוקה בתחום השיווק והמכירות. עכשיו, את שואלת את עצמך, מה קרה לתחום השיווק והמכירות שכל-כך צריך פתאום יותר כוח אדם, זינוק בארץ! נכנס השיווק הדיגיטלי. כמויות החברות והתעשייה שנעשית סביב הדבר הזה, מטורפת. עכשיו, זה הייטק? לא בהכרח.
לינוי בר-גפן: לא. אבל זה כן דורש אוריינות טכנולוגית מסוימת, דיגיטלית מסוימת.
נעמה בר שלום: נכון. זה דורש גם יצירתיות. זה דורש גם גמישות מחשבתית, גמישות ביכולת העבודה שלי. הקורונה (למשל) שינתה את כל צורת העבודה של אנשים. האם להורים שלי היה היום פשוט לעבור לעבודה מהבית? ברמת הקשב, ברמת הגמישות שזה דורש? לא בהכרח.
לינוי בר-גפן: כלומר אז כשאנחנו מדברים על הפעילות שלכם לסייע לפתח מיומנויות, אנחנו לא מדברים רק על פעילות של איך אני מעלה את הציון של התלמיד הזה במתמטיקה או במדעים מ-7 ל-9, אלא איך אני מלמד אותו לחשוב יצירתי, לחשוב ביקורתי, לאסוף מידע… כל מיני מיומנויות מהסוג הזה.
נעמה בר שלום: לגמרי. אנחנו מחלקים את זה לשלושה אשכולות. רוב המחקרים מדברים על זה, גם אנחנו מתעסקים באשכולות האלה. זה המיומנויות הקוגניטיביות, באמת הדברים שיותר ציינת. פתרון בעיות, חשיבה ביקורתית. זה מיומנויות של חשיבה. אבל אנחנו לא מתעלמים מהמיומנויות החברתיות שנדרשות היום: תקשורת בין אישית, יכולת לעבוד בצוות – מאוד חשוב היום. ואנחנו לא מתעלמים גם מהמיומנויות האישיות.
לינוי בר-גפן: שהן?
נעמה בר שלום: הגמישות שדיברנו עליה, יכולת ההסתגלות המהירה, המסוגלות האישית.
לינוי בר-גפן: ויסות רגשי, איך אני מגיב לסיטואציה.
נעמה בר שלום: ויסות רגשי, ברש"י אנחנו מתעסקים בנושא הזה מאוד חזק. זה גם גורם מוביליות שאנחנו מגדירים אותו. כל המיומנויות האלה יכולות להיות מוקנות בלמידה מסוג אחר שאנחנו מדברים עליה.
לינוי בר-גפן: ואתם מכוונים – וכאן אני ממשיכה בעצם את השאלה הקודמת-קודמת – ברור שאתם מכוונים גם לאלה עם פוטנציאל המצוינות של המחוננים, אבל אתם מכוונים להקנות את המיומנויות האלה לכלל הילדים.
נעמה בר שלום: לכולם. כי אין הבדל בין ילד ש – ניקח מתמטיקה – לומד 5 יחידות מתמטיקה, שזה מפתח מיומנות מסוג מסוים, לילד שהוא ב-3 יחידות מתמטיקה אבל יכול להיות ש…
לינוי בר-גפן: הוא יצירתי מאוד.
נעמה בר שלום: בדיוק. למה ב-3 יחידות מתמטיקה לא צריך לפתח את זה?
לינוי בר-גפן: בוודאי שצריך, אבל החשיבה היום… את יודעת, דיברנו על זה לפני שהתחלנו להקליט. תמיד לי יש את החשש הזה של אוקיי, בואו… כולם צריכים להיות בהייטק, אבל סליחה חברים. לא כולם מתאימים להייטק, לא כולם רוצים הייטק וגם לא צריך את כולם בהייטק. נכון, יש שם מחסור בכוח אדם, אבל יש מחסור בעוד ענפים. למה אנחנו כל הזמן מכוונים ל'מצטיין = הייטק'.
נעמה בר שלום: מצטיין יכול להיות בהרבה מאוד דברים, מצוין יכול להיות בהרבה מאוד דברים, בהרבה תחומים. אני חושבת שמה שאנחנו מנסים לעשות זה בעיקר לייצר אנשים בוגרים, שיכולים להשתלב בתעסוקה איכותית, ושתהיה להם את יכולת הבחירה. זאת אומרת, בסופו של דבר אנחנו לא רוצים שאדם יגיע להיות נהג משאית או מורה, כי לא היתה לו ברירת מחדל אחרת. בטח לא בהוראה. אנחנו לא רוצים להגיע למצב הזה. אנחנו רוצים שתהיה יכולת לממש פוטנציאל של כל ילד בהתאם לכישורים, ליכולות, לרצונות ולשאיפות התעסוקתיות שלו.
לינוי בר-גפן: כשהצגתי אותך, אמרתי מנהלת STEM. אלו ראשי תיבות, S.T.E.M. קיצור של אקוסיסטם?
נעמה בר שלום: זה קיצור של מקצועות מדעיים. Science, Engineering, Technology, Mathematics. התחום התחיל כדי לעודד יותר ילדים ללכת למקצועות טכנולוגיים. כדי שכמו שאמרת, יום אחד יעבדו בהייטק וישבחו את כוח העבודה והכלכלה בארצות הברית. זו המוטיבציה הראשונית שהיתה בתחום הזה. לאט לאט הבינו…
לינוי בר-גפן: אני שומעת רקוויאם למדעי הרוח.
נעמה בר שלום: ממש… כבר המוסיקה נכנסת.
לינוי בר-גפן: ממש, כן. וצריך גם אותם!
נעמה בר שלום: …הבינו ש-STEM לא יכול להיות רק מקצועות מדעיים. יכולנו להגיד אס נקודה, טי נקודה, אם נקודה… בסדר, ובארץ היינו קוראים לזה מקצועות מדעיים וסוגרים את הפינה. יש סיבה שזה הפך להיות מושג. כי מה שקרה ב-STEM זה שהיתה הבנה ש-STEM זו דרך חשיבה. וכשלומדים מקצועות מדעיים, יש פתאום הסתכלות אחרת על הלמידה. אני לא לומד כדי לשנן, אחת הבעיות הכי גדולות של תלמידי ישראל זה השינון, אני לומד כדי לפתור בעיה. אני לומדת כדי לפתח אצלי מיומנות מסוימת דרך התנסות. זה ה-STEM. אז נכון שזה הגיע מהמקצועות המדעיים, אבל אני יכולה להשתמש במתודה הזו של ה-STEM גם במקצועות שהם לא מדעיים. וגם כשאנחנו עושים STEM, השאלה היא באיזה דיסציפלינות אנחנו משתמשים לא כדי עכשיו ללמוד מה קורה בביולוגיה, או איך מוצאים חיסון לקורונה. אנחנו משתמשים ב-STEM כדי לפתור גם בעיות חברתיות, אנחנו משתמשים בזה כדי להסתכל על בעיה ולראות מה מגוון הכלים שקיים לי כדי לפתור את הבעיה הזאת.
הקורונה היא העדות הכי טובה לזה. כי כשאנחנו ניסינו לפתור את זה רק בעזרת חיסונים יכולנו לחכות עד מחר שיהיו חיסונים. אבל היינו צריכים להסתכל על זה חברתית, היינו צריכים להסתכל על זה רגשית… בצוות של הקורונה היה מגוון של מקצועות ותחומים שהיו צריכים לפתור את הבעיה הזו.
לינוי בר-גפן: אם העלית באמת את עניין צוות הקורונה, אחת הסיבות שהצוות בהתחלה לא היה מגוון זה כי החשיבה היתה, ויסלחו לי המאזינים הגברים, מאוד גברית. כלומר, מחלה = עניין רפואי בלבד ובהשלכות על שאר תחומי החיים אנחנו פחות מתעסקים, זה פחות רלוונטי. ואז 'התברר' שמחלות מגיעות ארוזות בתוך בני אדם, ואי אפשר להתעלם מהמכלול הזה שנקרא האדם. והאדם עצמו גם לא מגיע לבד, הוא מגיע בקבוצה שנקראת המשפחה, הקהילה, מקום העבודה וכולי. ואז התחילו להסתכל גם על זה.
איך אתם מסתכלים על הקבוצה בתוך הסיפור זה, זאת אומרת הילדים בתוך הסיפור הזה, והנערים אחר-כך, מגיעים מרקע מסוים שכולו… זה לא רק בית הספר. יש גם בית בתוך הסיפור הזה, צריך לרתום גם אותם. צריך לעזור גם להורים כנראה לפתח מיומנויות מסוימות כדי שהם יוכלו לעזור לילדים או לכל הפחות לא להפריע. אז איך עושים את זה?
נעמה בר שלום: אז זה מה שהתחלתי להגיד. בעצם משם נולדה השיטה של האקוסיסטם. כי יש המון תכניות שמתעסקות בפיתוח של מיומנויות. ויותר להכניס מקצועות טכנולוגיים ולמידה מסוג אחר. ויש תכניות מדהימות שעושות את זה. אבל כשאנחנו באים לפתור בעיה מורכבת, בעיה מורכבת כמו זו שאנחנו מתעסקים בה, אנחנו חייבים גם למצוא פתרון מורכב. זה צריך להות פתרון קולקטיבי, מתכלל, שרואה באמת את כל מרחבי החיים. וחלק ממרחבי החיים האלה הם הבית, המשפחה, הקהילה, הסביבה השכונתית שהילד נמצא בה.
לינוי בר-גפן: ושם אתם נענים בחיוב, או שיש גם מכשולים?
נעמה בר שלום: קודם כל, המערכת לא רגילה לעבוד בשיתופי פעולה. זו לא בעיה רק של הפריפריה, זו בעיה בכל מקום. אנחנו מאוד סוליסטיים. אני אקח לדוגמה בתי ספר, אני לא מכירה המון בתי ספר בארץ שבהם שותפות הורים היא מוצלחת, בתיעדוף ראשון, משהו שבית הספר לוקח עליו אחריות ומבין את הערך של להיות מעורב בתוך הקהילה. שיש קהילת בית ספר. הילדים האלו לא מגיעים בבוקר בוואקום.
לינוי בר-גפן: יחסי תלות-חשדנות-סלידה שקשה לפרק אותם.
נעמה בר שלום: נכון. וגם בית הספר במגננה של 'תמיד זה בא כדי לבקר אותנו' או 'אנחנו אף פעם לא טובים עבור ההורים'. יש מערכת יחסים של חוסר אמון מאוד מאוד קשה אחורה. צריך לשקם אותה. וזה משהו שבעבודה יישובית של אקוסיסטם, צריך לעבוד עליו. על החיבורים האלה. על הרצפים. בית, משפחה…
לינוי בר-גפן: איך הצלחתכם תהיה הצלחתנו כחברה ישראלית, כמדינה?
נעמה בר שלום: קודם כל, יש כאן מימד של צדק חברתי ושוויון. אני חושבת שלכל אזרח במדינת ישראל, לא משנה איפה הוא גר, צריכה להיות המחשבה – ואולי אפילו להטריד אותו המחשבה – שאין כאן שוויון. שילד במקום אחד לא מקבל את אותן הזדמנויות שיש לילד במקום אחר. אנחנו כחברה צריכים לשאוף לצדק חלוקתי, כל אחד ייקח את זה למקום שמדבר אליו.
לינוי בר-גפן: תיקון עולם.
נעמה בר שלום: תיקון עולם. לגמרי. זה בראש ובראשונה. שתיים, בסופו של דבר הצמיחה הכלכלית של מדינת ישראל, הצמיחה החברתית שלנו כחברה, כתרבות, תלויה בזה שאנחנו נפתח את היחידים בה. את הפרטים בתוך החברה. אנחנו מוגבלים. מדינת ישראל הגיעה למיצוי יכולות. יש המון מחקרים שמדברים על למה הצמיחה הכלכלית מאטה. מגזר ההייטק לא מצליח לגדול כמו שציפו. מקצועות שמשפיעים בצורה מאוד חזקה על החוסן הכלכלי של מדינת ישראל לא מצליחים לצמוח פה מספיק, לא כמו שציפו לפחות. מגלים שמאגר הכישרונות מוגבל. זו בעיה חברתית כוללת, לא בעיה רק של מי שיושב בצפון או בדרום או בכנסת. זו בעיה של כולם. אנחנו צריכים לעשות את זה כדי לפתח את המקום שאנחנו חיים בו.
לינוי בר-גפן: להצעיד את כולם קדימה.
נעמה בר שלום: נכון.
לינוי בר-גפן: אז לטובת ההורים שמאזינים לנו עכשיו ורוצים לברר איך אפשר לחשוף את הילד ל-STEM, איזה תכניות קיימות ביישוב שלכם, מה אפשר לעשות בעצמכם, הנה דקה שתעזור לכם לצמצם את הפער.
*** פינת הטיפ: ***
ההמלצה הראשונה היא לעודד התנסויות בבית – עבודה עם הילד או הילדה בעזרת חשיפה להתנסויות חדשות במשחקים, בדיונים ובשאילת שאלות בתוך הבית. אם הילד שואל שאלה, לא ישר לספק לו את התשובה אלא לעודד אותו לחקור ולגלות או לעשות את זה ביחד. אם מתאפשר, לקחת את הילדים לפעילויות פנאי שמגרות את החשיבה: למשל מוזיאונים והצגות.
ההמלצה השנייה היא להכיר את הלמידה בבית הספר – היום בתי ספר מעודדים מעבר ללמידה משמעותית. לפעמים לנו כהורים זה נראה פחות מקצועי, כי יש פחות מבחנים והאווירה בכיתה יותר משוחררת אבל שיתוף פעולה שלנו כהורים במשימות החקר ובפרויקטים יכול מאוד לעזור! תשאלו על תכניות הלימודים הנוספות (תל"ן) שניתנות במסגרת בית הספר, האם אפשר בעזרתן לפתח מיומנויות נוספות? לאיזה עוד כלי חשיבה ומיומנויות אישיות נחשף הילד בעזרתם?
ההמלצה השלישית היא להכיר את התוכניות והחוגים ביישוב – בכל ישוב קיימות תכניות וחוגים שיכולים לתת לילד עולם עשיר של התנסויות. כדאי לשאול את המתנ"ס או בית הספר מה קיים במרחב, לאיזה תכניות כדאי לעודד את הילד ללכת. זו יכולה להיות תנועת נוער, חוג או תכנית מצוינות שהישוב מציע.
לינוי בר-גפן: אנחנו סיימנו להפעם. תודה רבה לנעמה בר שלום מקרן רש"י שהצטרפה אלינו ותודה לכם שהאזנתם ל'מה הסיכוי?'.
עד הפרק הבא אתם יכולים להאזין לנו בספוטיפיי ובאפליקציות הפודקאסטים המוכרות. תודה ולהתראות.
הוקלט באולפני ADIO
