מושירה אבו ראשד, מנהלת מיזמים לצעירים וצעירות בחברה הערבית בקרן רש"י
פורסם בגלובס 22.8.2023
מתחילת שנת 2023 ועד חודש אוגוסט, מספר הנרצחים בחברה הערבית, עבר את ה-150. לפי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, כ-72% מהנרצחים בישראל בארבעת החודשים הראשונים של 2023 הם מהחברה הערבית, מעל ומעבר לחלקם היחסי באוכלוסייה.
מעשי האלימות, קל וחומר רצח, הם רק נקודת הקצה של תהליכים שמתחילים הרבה קודם, ונובעים מהזנחה, אפליה ושורה ארוכה של פערים משמעותיים בין החברה היהודית לחברה הערבית בכל תחומי החיים, שהם בעלי השלכה ישירה על תנאי הפתיחה של הצעירים: בעוד שבמרכז חיים צעירים בסביבה המעודדת הישגיות ומאופיינת במגוון אפשרויות תעסוקה ובהשקעה משמעותית בחינוך, בפריפריה ובקרב האוכלוסייה הערבית בפרט, ההזדמנויות נעדרות ותמונת העתיד שונה.
בקרב בני הנוער והצעירים בחברה הערבית קיימת תחושה של אופק חברתי-כלכלי מוגבל; הם נתקלים בחסמים רבים ובמיעוט של הזדמנויות, שירותים ופעילויות חברתיות וחינוכיות בשעות אחר הצהריים. המצב מורכב עוד יותר כשמדובר בנער או נערה שחיים במצבי סיכון ומצוקה, ודרכם לשוליים קצרה הרבה יותר.
סדר עדיפות מעוות
המורכבות נובעת משלל גורמים: הראשון הוא תפקיד המדינה וחשיבותה בהנגשת מענים, ביצירת הזדמנויות ובהסרת חסמים. הפוליטיקה לאורך שנים מייצרת סדר עדיפויות לאומי שדוחק את המענה המיטבי לצרכי החברה הערבית והרשויות הערביות לתחתית הרשימה. דבר זה משפיע באופן ישיר על תשתיות החינוך והרווחה, ובשל כך על מוכנות הצעירים והצעירות לעולם התעסוקה ועל מגוון האפשרויות הפרוסות בפניהם. זוהי מציאות של ייאוש, ניכור, והעדר בטחון אישי.
זאת ועוד, לחינוך בכלל ולחינוך הבלתי פורמלי בפרט יש תפקיד חיוני כמנוף לקידום מוביליות חברתית, במיוחד עבור מי שמגיעים מרקע סוציו-אקונומי נמוך. בחברה הערבית נכון לשנת 2020, שיעור העוני הוא 57%. במקביל, מערכת החינוך הערבית לא רק סובלת מתשתיות רעועות, פיזיות ומקצועיות, אלא גם ממוקדת בהישגים לימודיים עם פחות תשומת לב לנושאי זהות ושייכות, סולידריות, מעורבות חברתית ופחות דגש על למידה עצמית, עבודת צוות וערכים שמהווים מפתח להשתלבות חברתית ותעסוקתית. שיח הישגי בלבד אינו מדבר לכולם, ולכן דווקא ילדים הזקוקים לאלטרנטיבה, נפלטים ממסגרות החינוך ומודרים מהחברה.
מחקר חדש שנעשה ביוזמת קרן גנדיר וקרן רש"י מצא שצעירים בחברה הערבית חוששים מעניין הביטחון האישי והלאומי, המצב הפוליטי-חברתי והיכולת למימוש עצמי יותר משאר האוכלוסיות. העדר תשתיות חינוכיות וחברתיות חושף אותם להשפעה שלילית ומשיכה לעולם הפשע. כך, בעוד שצעירים וצעירות בחברה היהודית עסוקים בלחשוב על איך להקים משפחה ולחיות ברווחה, בני גילם בחברה הערבית מנסים להבין מי הם ולקבל את עצמם.
להתחיל בגיל צעיר
אז מה הפתרון? בעוד כולם מדברים על פתרונות מידיים לסיכול הפשיעה בחברה הערבית, כמו הגברת מעורבות המשטרה ושימוש בשב"כ, בשיח נעדרת התייחסות לבעיות העומק והדרכים לטפל בהן: חינוך, תעסוקה, רווחה, וחיזוק תשתיות פיזיות וחברתיות ברשויות המקומיות. לכן חייבים להתחיל בגיל צעיר. על המדינה להסתכל לאזרחים מהחברה הערבית בעיניים, להפסיק את האפליה וההזנחה המתמשכות ולקחת אחריות ליצירת מענים ושיפור התשתיות והשירותים הקיימים. בפרט, חשוב לפרוש קשת נגישה ואיכותית של ארגוני נוער, קבוצות ספורט, מרכזי העשרה, חוגים ופעילויות פנאי.
אין ספק שצריך למגר את הפשיעה, לאסוף כלי נשק ולטפל באלימות. אבל זהו רק צד אחד של המשוואה, וללא הצד השני שלה זה פשוט לא יעבוד. יש סיכוי לשינוי, והוא טמון גם בצעירות ובצעירי החברה הערבית: רובם הגדול רוצים בו ומאמינים שהוא אפשרי. לצד זאת, יש צורך בעבודה מערכתית מאומצת על בסיס ערכיה של מדינה דמוקרטית: ייצוג שוויוני ושוויון זכויות לכל האזרחים, הן מול החוק והן בהזדמנויות להשכלה, תעסוקה ומשפחה.
צילום: נועה רטינסקי, שתיל סטוק
