מה הסיכוי של רשות מקומית לאפשר הזדמנויות טובות לתושבים גם אם היא לא תל אביב או רעננה, האם אפשר להתגבר על חוסר הצדק החלוקתי ואיך מנפצים את התדמית הבעייתית?
לינוי בר-גפן ונתנאל טויטו, מנהל תחום רשויות מקומיות בקרן רש”י, בשיחה שמאירה את העירייה.
לינוי בר-גפן: לפי הערכות, עד שנת 2050, 75% מאוכלוסיית העולם תגור בערים
בישראל יש 257 רשויות מקומיות, אבל 200 מתוכן מתקשות לספק שירותים איכותיים לתושב, מניקיון וגינון ועד למרכזים לגיל הרך ופעילויות פנאי ורווחה.
הן נתמכות במענקי איזון, מענקים מהממשלה שנועדו לכסות את חובותיהן.
כשאין לרשות כסף, השירות נפגע, והיכולת של התושבים לקבל הזדמנות שווה, יורדת משמעותית.
‘מה הסיכוי?’ עם לינוי בר-גפן, כל מה שבוער בזירה החברתית בישראל.
לינוי בר-גפן: שלום ותודה שהצטרפתם אלינו ל’מה הסיכוי?’, פודקאסט חברתי-כלכלי ששם את הבעיות החברתיות הבוערות של הפריפריה הישראלית – במרכז. מידי שבוע נעסוק בהיבט מרכזי אחר של אי-השוויון, מינקות ועד בגרות, דרך אנשי מפתח בעלי ידע וניסיון שיוכלו להסביר מה צריך לעשות כדי לנתק את הקשר בין המקום שבו נולד אדם למידת ההצלחה שלו בחיים, באופן שיביא לקידום מוביליות חברתית.
והפעם, מה הסיכוי של רשות מקומית לאפשר הזדמנויות טובות לתושבים, גם אם היא לא רשות עשירה כמו תל-אביב או רעננה? שלום לנתנאל טויטו, מנהל תחום רשויות מקומיות בקרן רש”י.
נתנאל טויטו: אהלן לינוי, מה שלומך?
לינוי בר-גפן: אני בסדר גמור, אחד הדברים שהדהימו אותי כשקראתי את התחקיר איתך, זה שבגיל 29, ונאמר גם היום אתה לא קשיש במיוחד, בן כמה?
נתנאל טויטו: 37, בדיוק חגגתי.
לינוי בר-גפן: 37, מזל טוב, בגיל 29 היית ראש העיר בפועל של נוף הגליל.
נתנאל טויטו: נכון, בעוונותיי, מודה.
לינוי בר-גפן: כי מה קרה?
נתנאל טויטו: כי החלטנו לעשות מעשה, חבורה של צעירים בני המקום, לקחת אחריות על המקום שלנו ולהתמודד בבחירות. מכוח הבחירות זכיתי להיות סגן ראש עיר ומחזיק תיק החינוך, והשותף שלי את תיק ההנדסה. לאחר שנה וחצי ראש העיר הושעה ומועצת העיר בחרה בי למלא את המקום של ראש עיר בפועל.
לינוי בר-גפן: למה אתה לא שם יותר?
נתנאל טויטו: למה אני לא שם?.. קודם כל אני שם. הגעתי הבוקר מנוף הגליל, אני חוזר לשם, מתחיל את היום שלי שם, חוזר לשם כל יום, ולכן אני קודם כל שם. לגבי הרשות המקומית, אני מאוד מאמין ברשויות המקומיות והיום יש נבחרי ציבור, יש ראש עיר, יש שביעות רצון של תושבים, לכן – לחלוטין אני שם, רק בכובע אחר.
לינוי בר-גפן: אוקיי. לרשות מקומית יש באמת תפקיד נורא משמעותי בהשפעה על החיים שלנו האזרחים, לא תפקיד פחות מזה של הממשלה. למעשה, אנחנו רואים גם דרישה וגם מעשים בפועל, של להעניק יותר ויותר סמכויות לרשויות המקומיות בביצוע של דברים שקודם אולי היו שייכים לממשלה, לשלטון המרכזי. אבל כשאנחנו מדברים על נתון מטורף כזה, 200 מתוך 257 רשויות לא מסוגלות, נגדיר את זה במילים פשוטות, לגמור את החודש בלי עזרה מהאמא הגדולה הממשלה – איך אנחנו יכולים בכלל לצעוד בכיוון של להעניק יותר סמכויות לרשויות מקומיות?
נתנאל טויטו: אני חושב שזה בדיוק הפתרון. אחת מהסיבות הגדולות לזה שהן נמצאות במצב שבו הן נסמכות על שולחן הממשלה, זה שאין להן מספיק סמכות. אין להן מספיק תקציב, אין להן מספיק אפשרות ואוטונומיה לקבל החלטות. כי הן מה שנקרא הכי קרובות לבעיה וקרובות לפתרון. לכן, אוטונומיה בהכרח תגדיל (את האפשרות) ותצמצם את הפער. חד משמעית.
לינוי בר-גפן: אבל צריך לממן את האוטונומיה הזו, מאיפה?
נתנאל טויטו: היום הממשלה, כממשלה ריכוזית – לא על-פי המחקרים שלנו, על-פי המחקרים של ה-OECD – מחזיקה בהרבה מאוד סמכויות. סמכות גם רגולטורית וגם תקציבית. ברגע שהיא משחררת, ברגע שהיא מאצילה, ברגע שהיא מעבירה את זה לרשות המקומית – היא צריכה גם להעביר את הכסף.
לינוי בר-גפן: איפה למשל צריך לדעתך לשחרר יותר לרשויות המקומיות?
נתנאל טויטו: לפי תפיסת עולמי, בכל התחומים. אני חושב שזה מתחבר למגמה עולמית, כי הביזור עכשיו חלקו מגיע כלאחר מעשה. יש רשויות מקומיות, בייחוד לאחר הקורונה, שראיתם אותן לוקחות אחריות, מובילות את הקהילה, מקבלות החלטות, ולכן הן כבר שם. דה-פקטו, הן כבר עצמאיות בשטח. הביזור עכשיו הוא רק כדי שיהיה עיגון משפטי או חוקי ברמת הספר.
אז קודם כל, יש רשויות שכבר לקחו את זה צעד קדימה. שנית, אני חושב שבכל תחומי החיים, גם בחינוך, גם ברווחה, גם בתעסוקה, גם בהשכלה גבוהה – הכל, צריך להוריד את זה ולהאציל לרשויות המקומיות ולאפשר להן. אבל, אני שם פה איזשהו סייג – זה לא רק לך ותזרוק סמכויות או תאציל סמכויות, תיתן סמכויות. כי במצב הפערים היום, בתנאי הפתיחה של מספר רב של רשויות מקומיות, ברגע שתאציל להן… קח לדוגמה, תהיה עצמאי ותבנה לעצמך את מערכת החינוך באופן מלא. שזה מדהים. אבל יש רשויות מקומיות שיש להן פער ביכולת לעשות את זה.
לינוי בר-גפן: אז בוא רגע נתעסק באיך להתגבר על הפער הזה. איך אנחנו מגיעים למצב… מענקי איזון יש איתם בעיה עקרונית. זה דגים ולא חכות. איזה חכות אפשר וצריך לתת עכשיו ל-200 מתוך 257 רשויות כדי שהן יגיעו לעצמאות כלכלית, מעבר כמובן להענקת עוד סמכויות?
נתנאל טויטו: אז קודם כל, הרשויות המקומיות ככלל, וזה הדבר הראשון שחשוב להניח על השולחן, הן פסיפס. יש ביניהן דיפרנציאליות גדולה, והן לא סתם 257 רשויות מקומיות כשאומרים כל הזמן שהן לא יעילות. כל אחת מייצגת קהילה ייחודית עם צרכים ומאפיינים שונים, שצריכה כמובן שירותים שונים. ולכן, קודם כל צריך להפריד בין הרשויות המקומיות ולייצר איזושהי דיפרנציאליות ואיזשהו מדרג, וזה כבר קורה. שתיים, צריך להעניק לרשות המקומית סל, או ארגז כלים, של אותן יכולות שיאפשרו להן לעשות את זה. לדוגמה, מעבר למשאבים – את הסמכות. נתת לי את האחריות, תיתן לי גם את הסמכות. תעבה את הרשויות המקומיות בעוד הון אנושי, איכותי, מקצועי ותאפשר להן לקלוט אנשים טובים ומקצועיים שהם יודעים לבחור אותם.
לינוי בר-גפן: מי מונע מהם?
נתנאל טויטו: היום ברשויות מקומיות זה כמו במעגל קסמים שמשאיר אותך באיזשהו לופ של תלות. רשות מוחלשת היום, והיא לא נולדה חלשה, היא מוחלשת בגלל תנאי הפתיחה וכולי, נסביר את זה אולי אחרי זה… כשרשות מוחלשת רוצה לקלוט היום תקן חדש – היא לא יכולה. היא צריכה לפנות למשרד הפנים ולהכיר בצורך ואז להגדיר את התקן ואז להחליט ולהתווכח על השכר שלו, כי השכר הוא מאוד מאוד נמוך.
לינוי בר-גפן: כמה נמוך? תן דוגמה.
נתנאל טויטו: לדוגמה, בעיר ממוצעת של 50,000 תושבים, מנהל מחלקת החינוך הבלתי פורמלי שאחראי על אלפי בני נוער בעיר שלו, מקבל 8,000-9,000 שקל שכר בסיס.
לינוי בר-גפן: די, כבר עדיף לו להיות מורה…
נתנאל טויטו: (צוחק). עכשיו, זה תחום כל-כך חשוב, כל-כך משמעותי. עשיתם פרק על החינוך הבלתי-פורמלי. זה הבן אדם שהכי משפיע על החינוך הבלתי-פורמלי. בסוף, זה השכר שיאפשר לו להביא פרנסה הביתה ולכלכל את המשפחה שלו ולהיות שבע רצון כשהוא קם בבוקר לעשות את העבודה. איך תתחרה על ההון האנושי האיכותי, המקצועי?
לינוי בר-גפן: זאת אומרת, אתה אומר, תנו לנו את האפשרות… תנו לנו גמישות ניהולית.
נתנאל טויטו: נכון מאוד. תנו לנו גמישות ניהולית, תנו לנו את הסמכות, תנו לנו את האחריות, תנו לנו את התקציב בהקשר הזה, תגבו אותנו. תדעו שהיום יש שם אנשים איכותיים, מקצועיים, ובואי, גם את זה צריך להגיד כאן. היום יש כ-147,000-150,000 עובדים ברשויות המקומיות. רובם ככולם – אני לא אומר את זה כסיסמא – אני אומר את זה כי אני רואה כל יום אנשים שקמים בבוקר עם תחושת שליחות.
רובם מקצועיים, רוצים להצליח, רוצים לשנות, פועלים ועושים הרבה דברים טובים. יש להם אתגרים מבניים שאם תקחי חברה עסקית ותשימי אותה עם אותם תנאי פתיחה מבניים של רשויות מקומיות בפריפריה, הם לא ישרדו אפילו יום אחד. הם יפשטו את הרגל אחרי יום אחד. כי זה תנאים בלתי אפשריים להצליח. והם שם. רוב האנשים שם הם מקצוענים, צריך לסמוך עליהם, צריך לאפשר להם, צריך לתת להם, הם יודעים מה שהם עושים.
לינוי בר-גפן: האמירה… אני אמרתי את זה גם בעבר כמה פעמים כדי להסביר לאנשים שחושבים שזה שהם משלמים ארנונה, אומר שהם אמורים לקבל שירותי חינוך, גינון וכולי. חברים, הארנונה של תושב ממוצע לא מכסה את העלויות של אותו תושב. בלי הכנסה מעסקים רשות מקומית לא יכולה לשרוד. זה אולי מה שמבדיל את אותן 57 רשויות שלא נזקקות למענקי איזון, מה-200 שכן.
העניין הוא שכדי למשוך עסקים… אתה יודע, זה מן מעגל כזה. אתה צריך שתהיה אטרקטיביות למקום, וכולי. איך פה אפשר לתקן?
נתנאל טויטו: אז נגעת כאן בעוד איזשהו אתגר שהוא קשור למשאבים, אומרים שיש כסף ושהיום לא חסר כסף. אז נכון, יש היום הרבה מאוד משאבים, אבל עדיין חסרים משאבים. כי בסוף, כשאתה לוקח רשות מקומית בפריפריה, בואי ניקח שניה אחת את חצור הגלילית או את קצרין, ששרטטו לה קו כחול מסוים שאומר: זו ההכנסה ממגורים, וזו ההכנסה מארנונה שאיננה מגורים, מעסקים. וזה מוגבל. ורוב ההכנסות הולכות למועצה האזורית או למועצה אחרת שכנה. אנחנו מכירים את הסוגיה הזו בין באר טוביה לקריית מלאכי. אזור תעשיה שנמצא בכביש של קריית מלאכי, כל ההכנסות מארנונה הולכות לבאר טוביה. ואין לי שום טענה כלפי באר טוביה, אבל מי ששרטט את הקו הכחול בהכרח התחיל עם זה שלקריית מלאכי יהיו פחות משאבים פנויים כדי לאפשר את אותם שירותים.
שתיים, מעבר למחסור הבסיסי הזה בהכנסות, זה אומר שלרשות המקומית אין את אותם משאבים פנויים כדי לענות למצ’ינג של הממשלה, כדי לענות לקולות קוראים, כדי לאפשר את השירותים. ואז גם רשות שצריכה את זה, שירותים שבכלל מיועדים בקולות הקוראים, אז לא עונה. יש כאן איזשהו מעגל של מחסור במשאבים וזה אחד המעגלים האכזריים ביותר היום שעדיין רשויות מקומיות מתמודדות איתם. במיוחד משאבים פנויים.
איך פורצים את הדבר הזה? לפחות בגישה שלנו, יש כל מיני היבטים – בלסייע לרשות המקומית להשלים את החלק החסר שלה. מה זה החלק החסר שלה? זה, לדוגמה, אם אין ברשות המקומית בן אדם שאמון על לייצר את המשאבים, שאמון על מיצוי המשאבים מהממשלה, שאמור לפתח את מקורות ההכנסה העצמאיים.
לינוי בר-גפן: מנהל פיתוח עסקי ברשות.
נתנאל טויטו: לחלוטין. היום קוראים לו מנהל פיתוח כלכלי, מנהל יחידת מיצוי משאבים… כל הווריאציות השונות. כל עסק שרוצה לגדול יודע שהוא צריך למנות מנהל פיתוח עסקי. זה ברור. ושהשקיע בו את המשאבים. אבל זה אומר שהוא לוקח את המשאב שאין לו ומקצה אותו לטובת זה, כדי שתהיה לו צמיחה בעתיד. כי היום אין משרד ממשלתי שמממן את התקנים האלה. נכון, בתכניות המראה של משרד הפנים שהן מבורכות יש חלק של מימון לטובת תקנים, אבל עדיין לרוב הרשויות המקומיות אין את המימון הזה והן צריכות להביא את זה מהבית.
שנית, אתה צריך להניח את הדאטה הרלוונטית. כדי לצמוח, אמרת עכשיו, פיתוח עסקי – אני צריך להבין מה הערך המוסף שלי, מה עוגני הצמיחה, איזה עסקים יש בעיר, כדי (שבשלב השלישי יהיה ניתן) לתפור להם את החליפה האישית. כדי שאני אהיה כדאי כלכלית בקריית מלאכי, להבדיל מבאר טוביה. ואז אני אוכל למשוך את העסקים. ועוד כל מיני פעולות שאנחנו מסייעים לרשות המקומית. סך הפעולות האלה, אנחנו קוראים להם בז’רגון המקצועי בניית היכולת, או חיזוק היכולת של הרשות המקומית. היא יודעת לעשות את זה. צריך לסייע לה לעשות את זה בכלים גמישים, ולא בכלים שהשתמשו בהם עד היום.
לינוי בר-גפן: בוא תסביר לי את ההבדל בין הכלים הגמישים, החדשים, לעומת הכלים החדשים.
נתנאל טויטו: אז אני אומר… חשוב לא לשפוך את התינוק ביחד עם המים. יש הרבה פעולות טובות שמתבצעות והרבה אנשים טובים, ואני רואה את זה במשרד הפנים שהם שותפים שלנו, שעושים מהלכים דרמטיים ומשמעותיים. לצד זה, יש כלים שאנחנו מביאים לשולחן שהם שונים. יתרון של חברה אזרחית.
אחת, משאב גמיש, תקציב גמיש. בהתאם לצורך שהיישוב בוחר ולא אני מכתיב לו מלמעלה.
שתים, מימון גם לכוח אדם. זה לא פופולרי להגיד: אני רוצה להטמיע עוד בעלי תפקיד או כוח אדם, במקום שנתפס כבזבזני בעיניים של מבקרים או של כל מיני גורמים בממשלה שאומרים שהשלטון המקומי לא יעיל ואחת הסיבות היא שיש שם כוח אדם מיותר. אני לא מאמין בזה. יש כוח אדם מיותר כמו בכל ארגון, אבל לא בגלל זה צריך למנוע מהם לקלוט כוח אדם נוסף.
שלוש, מקצועיות ומומחיות בעולמות של דאטה. איך לבנות את המערכת, איך לאסוף את הנתונים, איך בסופו של דבר להטמיע את זה בתוך התרבות הארגונית – זה משהו שאנחנו עוסקים בו ומביאים אותו לשולחן.
והכי חשוב בסוף – לא לייעץ לרשות המקומית, זה לסייע לה כשהיא המובילה. ולא אנחנו, ולא גורם X או Y – טוב ככל שהוא יהיה. הם המנהיגות המקומית, הם מכירים את התושבים, מכירים את הצרכים, הם יודעים לעשות את זה בעצמם ולכן אנחנו כאן כדי לסייע להם. לכן הדבר הראשון שאנחנו אומרים: זה לא אנחנו. זו הרשות המקומית, היא זו שמובילה.
ככה מייצרים ארגז כלים שהוא חדשני, שמבחינת הרשות המקומית הוא מותאם לחליפה האישית שלה והיא זו שמובילה לאורך זמן. זה לא קצר, זה לא מחר בבוקר, זה תהליך של לפחות שלוש עד חמש שנים שבהן נבנית אותה יכולת, נבנית אותה תשתית שמאפשרת לה לפרוץ את אותם מעגלי קסמים שנוצרו לאורך השנים בהקשר של משאבים ובעוד הקשרים.
לינוי בר-גפן: מצד אחד, אתה אומר דברים מאוד נכונים. מצד שני, רשויות מקומיות מתנהלות היום בדרך לא מאוד דמוקרטית. למה? המבנה, שבו בעצם חברי המועצה לא מקבלים שכר, יודע חבר המועצה שאם לא יהיה חלק מהקואליציה, יישב באופוזיציה… לא שהאופוזיציה בשלטון המרכזי נשארה עם אותן שיניים שהיו לה, לקחו לה גם את אלה, אבל בשלטון המקומי זה אפילו גרוע יותר. אם אתה לא חבר בקואליציה, יכולת ההשפעה שלך היא כלום ושום דבר. אז אם אנחנו נותנים לרשויות המקומיות, לראש העירייה עוד סמכויות, עוד כוח, עוד יכולת – אנחנו גם קצת מחזקים על הדרך שלטון שהוא על גבול הדיקטטורי. איך אנחנו מונעים מצב כזה?
נתנאל טויטו: יש הרבה אתגרים ומורכבויות בשלטון המקומי, אני לא מתכחש אליהן. אני לא עוצם את העיניים. הסוגיה של הדמוקרטיה מקומית היא סוגית ליבה חשובה, משמעותית, שאני אומר: טוב שמשרד הפנים יעסוק בה, ייתן לה את הפתרון ועוד משרדי ממשלה שונים ויחזקו את הדמוקרטיה המקומית. אנחנו בחרנו לעבוד באופן ישיר כמובן עם הדרג הנבחר, אבל עם הדרג המקצועי. שזה הרוב ברשויות המקומיות. אנשים מקצועיים, שרובם גם לא מתחלפים מקדנציה לקדנציה. לכן, אנחנו עובדים עם הדרג המקצועי בעיקר וכמובן עם ראש הרשות. אבל סוגיית הדמוקרטיה ברשות המקומית זאת סוגיה בפני עצמה, לצערי אני לא איש של בשורות בהקשר הזה, זה אתגר גדול מכדי שקרן רש”י תיקח אותו על עצמה.
לינוי בר-גפן: הזכרת קודם את קריית מלאכי ואת חוסר הצדק החלוקתי הזה, שבו בעצם הכסף מעסקים שנמצאים באזור הזה הולך לבאר טוביה ולא אליה, אבל בוא ניתן גם את קריית מלאכי כדוגמה למקום שבו כן הצלחתם לעשות שינויים מסוימים.
נתנאל טויטו: אז קודם כל, חשוב להגיד שזו קריית מלאכי הצליחה, ואנחנו שותפים שלה בלסייע בחלק מתוך השינוי הגדול שהיא עברה בשנים האחרונות. אני חושב שקרית מלאכי היא דוגמה מדהימה ומצוינת למנהיגות שאומרת: חילקו לי קלפים גרועים, אז מה? אני פועלת בתוך המגרש הזה. לא ממקום של חולשה, של ‘לקחו לי’ וזה, אלא אני לוקחת אחריות ומתחילה לפעול.
דרג מקצועי איכותי, מינוי של שדרה מקצועית איכותית שמעוניינת וקמה כל בוקר… ועשו שם השקעה בדברים שהם לא פופולריים. נכון שיש הרבה מאוד דברים שראשי ערים עושים, בצדק, כי הם רוצים שהתושבים יראו שהשירותים משתפרים, והכיכרות והפרחים, וזה חשוב. אני לא מזלזל בדבר הזה. אבל ראש העיר אליהו זהר וגם תמיר היזמי המנכ”ל ומנהלי אגפי החינוך שהיו שם, אמרו: אנחנו משקיעים לטווח הרחוק. לכן אנחנו משקיעים בתשתית, במערכת ההפעלה של הרשות המקומית.
לוקחים משאבים מהשירות לתושב, שהוא יראה, ומשקיעים אותם בתוך התשתית. ברווחה, בחינוך, במבנה ארגוני, בבעלי תפקידים, בדאטה. ולאט לאט ראית שעיר שלקחה אחריות, דרג מקצועי, התחילה להשקיע בתשתית, נעה והזיזה את כל המחטים. גם המחטים של התייעלות כלכלית וצמיחה ושיפור באחוזי בגרויות וסטודנטים ושיפור במדדים של השתתפות בתנועות וארגוני נוער ובגיל הרך, בכל התחומים אתה רואה את הפריחה הזו והיא משפיעה גם במדדים הכלליים של הרשות המקומית.
לינוי בר-גפן: אנחנו בשנת בחירות. טוב, בשלטון המרכזי אנחנו כל הזמן בשנת בחירות, אבל ברשויות המקומיות זה קורה בתדירות קצת יותר נמוכה תודה לאל. אחרי הבחירות האלה, אתה מאמין שאנחנו נראה סוג חדש של ראשי רשויות? ראינו עם השנים שינויים במאפיינים של מי הוא ראש הרשות הממוצע. אנחנו נראה שינוי נוסף?
נתנאל טויטו: תראי, אני לא נביא. אבל אני יכול להסתכל על הבחירות האחרונות. ובבחירות האחרונות התחלפו למעלה מ-50% מראשי הרשויות.
לינוי בר-גפן: זו היתה ממש מחיקה דורית.
נתנאל טויטו: נכון, ואתה רואה ממש מגמה. אתה רואה את המגמה של התחזקות של השלטון המקומי, אתה רואה מגמה של הרבה מאוד רשויות שלמרות הקלפים הגרועים עושות שינוי משמעותי ודרמטי. אפשר למנות אותן, באמת, מצפון ועד דרום. אתה רואה ניהול יותר ויותר מקצועי. אתה רואה את זה שאנשים היום, בגלל כל מיני סיבות, משנים את ה-state of mind. הם מביאים ניהול עסקי יעיל, מקצועי, שירותי שרוצה לתת הרבה יותר לתושב שלו.
כי בסופו של דבר היום ראשי רשויות יודעים שהמוצר שלהם זה שירותים וקהל היעד שלהם זה התושבים והם מתחרים ביניהם. לכן, תושב ילך לאן שאיכות החיים טובה יותר. אם אני לא אהיה יעיל, מקצועי, תחרותי – אני לא אצליח למשוך אליי את התושבים.
לינוי בר-גפן: זה גם מעניין מעמדית; פעם אם היית ראש רשות מוצלח אז אפיק הקידום היה: אני מתחיל ברשות המקומית ואני עובר לכנסת. היום זה הפוך, אם יצאתי מהכנסת זה כדי להיות ראש רשות מקומית. זאת אומרת, זה כבר לא נחשב לתפקיד פחות מתפקיד אחר.
נתנאל טויטו: מסכים, וטוב שכך. אני אומר את זה כמי שהתנסה במקום הזה. אין לו אח ורע. לא מבחינת תחומי ההשפעה שלך, לא מבחינת יכולת ההשפעה שלך, מנעד הדברים והעיסוקים… גם ברמה הטקטית וגם ברמה האסטרטגית, ברמה היום-יומית, על כל ההיבטים. אתה אחראי על כל היבטי איכות החיים, מהלידה של הילד ועד שבן אדם נפטר. אין עוד תפקיד במדינת ישראל שכולל את כל ההיבטים האלה ויכול גם להשפיע עליהם בצורה כל-כך דרמטית.
לינוי בר-גפן: אחת הדרכים שהציעו לייעל את הניהול של הרשויות המקומיות, זה לאחד רשויות. למה שתי רשויות קטנות וגרעוניות, בואו נאחד אותן לאחת והעסק יהיה יעיל יותר תקציבית.
נתנאל טויטו: אז אכן היו ניסיונות כאלו בעבר שהיום אני יכול להגיד שרובם נכשלו כישלון חרוץ, והחזירו את אותן רשויות מקומיות הרבה שנים אחורה מבחינת כל ההתנהלות שלהן. כי בסוף כשאתה לוקח שתי רשויות מוחלשות, עם גירעונות כמו שאמרת, ואתה מאחד אותן – מה אתה מקבל? גירעון אחד גדול.
לינוי בר-גפן: אתה לא מקבל גם התייעלות בניהול?
נתנאל טויטו: זו הנקודה הראשונה, אתה יכול לקבל התייעלות בניהול. אבל צריך לזכור שהאיחוד הזה הוא לא רק כלכלי. אתה מחבר בין שתי קהילות שלפעמים הן שונות. למרות שהן קרובות וכביש מפריד ביניהן. נוף הגליל ונצרת, שהן רשויות סמוכות, ברגע שחיברת אותן, זו אוכלוסייה שהיא שונה. יש לה מאפיינים שונים, יש לה צרכים שונים, יש לה שירותים שונים. לכן הדבר הזה לא עבד בצורה קוהרנטית, סינרגטית, יחד, למרות שעל הנייר, התייעלות כלכלית זה היה אמור להביא. לכן רוב האיחודים האלו נכשלו והתפרקו לאורך השנים.
לינוי בר-גפן: צריכים לוותר על הרעיון הזה לגמרי, או פשוט לשקול אותו בצורה יותר זהירה? זאת אומרת, את מי אנחנו בוחרים לאחד ואת מי לא.
נתנאל טויטו: אני חושב שצריך לוותר על התפיסה הזו של איחוד רשויות, ובמקום זה להסתכל איך מחזקים את הרשויות המקומיות, כדי שהן יהיו עצמאיות, כדי שהן יוכלו לתת שירותים יותר טובים, עם כל מיני פתרונות. לדוגמה, סוגית האשכולות שהתפתחו לאורך השנים.
לינוי בר-גפן: אשכולות של רשויות שפועלות בפעילות משותפת.
נתנאל טויטו: בדיוק. ויש לו (לאשכול) מעמד מוניציפלי כמו של רשות מקומית. עם מנכ”ל, עם ראשי רשויות שמרכיבים את הדירקטוריון, את הבורד של אותו אשכול, שמאפשר את היתרון לגודל, את שיתוף הפעולה. זה אחלה פתרון, שלא חותך, שמתייחס ללבנת היסוד שהיא הרשות המקומית ועדיין מאפשר את היתרון לגודל ואת שיתוף הפעולה בין רשויות מקומיות. אנחנו פועלים גם ברובד האזורי ואנחנו רואים שזה פתרון שגם אותו צריך לחזק, למנף, להטמיע כדי שהוא יחלחל ויגשים את המטרות שלו. זה עוד פתרון, שהוא לא דרקוני כמו הנושא הזה של איחוד רשויות, של שתי קהילות שהן שונות האחת מהשנייה.
לינוי בר-גפן: אז צפויים עוד שינויים. ואיך אתם, עצמכם, התושבים, יכולים להשפיע על מה שקורה בעיר שלכם? הנה חצי דקה שתעזור לכם לצמצם את הפער.
*** פינת הטיפ: ***
היו אזרחים מעורבים השותפים לעיצוב המדיניות וליישום שלה. אזרחים המודעים לשירותים שהרשות מציעה ומקדמים יוזמות משלהם. למשל, תושב שרוצה שבעיר שלו תהיה תכנית סייבר או קורס אפליקציות, יכול ליצור קשר עם מנהל אגף החינוך בעיר, לברר מה התכניות הקיימות ולהציע תכניות נוספות. היום, יותר מבעבר, יש אוזן קשבת יותר לתושבים.
לינוי בר-גפן: אנחנו מסיימים את הפרק הזה, תודה רבה נתנאל טויטו מקרן רש”י שהצטרפת אלינו ותודה לכם שהאזנתם ל’מה הסיכוי?’
ניפגש בפרק הבא, בינתיים אתם יכולים להאזין לנו בספוטיפיי ובאפליקציות הפודקאסטים המוכרות. להתראות.
הוקלט באולפני ADIO
