בפוסט הקודם ראינו שרמת המוביליות הבין-דורית בשכר בישראל גבוהה יחסית בהשוואה למדינות מפותחות אחרות. אבל האם זה אומר שהכל טוב ואנחנו צועדים לקראת עתיד ורוד? לא בדיוק.
את המוביליות בפועל אפשר למדוד רק באיחור של דור, ולכן הנתונים שאנחנו רואים כעת משקפים את המצב ששרר בישראל כאשר הבוגרים של היום היו ילדים. מאז תקופת הילדות שלהם בשנות השבעים, המציאות החברתית והכלכלית בישראל השתנתה ללא הכר. הקיטוב החברתי גדל, ובעיקר חל שינוי בגורם שמשפיע מאד על מוביליות: אי שוויון.
מה הקשר?
על מנת להבין באופן מעמיק יותר את נתוני המוביליות, ובעיקר את המגמות העתידיות, חשוב להסתכל במקביל גם על נתוני אי-השוויון. בהשוואה בין מדינות שונות נמצא באופן כללי מתאם שלילי בין אי שוויון למוביליות, כפי שמראה הגרף המכונה עקומת "גטסבי הגדול". (*)
על הציר האופקי של הגרף נמצא מדד ג'יני, המדד המקובל לאי-השוויון בחלוקת ההכנסות במשק. בציר האנכי מופיע מדד IGE שמציג את גמישות השכר הבין-דורית, או חוסר מוביליות בהכנסות (כלומר ערך גבוה = מוביליות נמוכה).
כפי שניתן לראות, מדינות עם רמת אי שוויון גבוהה כמו ארה"ב, איטליה ויפן מאופיינות גם ברמת מוביליות נמוכה (מדד IGE גבוה). ישראל, לעומת זאת, אמנם נמצאת במקום טוב יחסית מבחינת המוביליות אבל ממוקמת גבוה במדד אי השוויון.
לפי דו"ח של OECD מיוני 2018, מאז שנות ה-90 יש ברוב מדינות המערב ירידה במוביליות בשל אי-השוויון הגדל בהכנסות. בישראל אין כאמור נתונים על העשורים האחרונים, אבל קיימים נתונים חלקיים המעידים על המגמה, והם מדאיגים.
הדו"ח מונה מספר מדדים הידועים כקשורים למוביליות וסיכויי הצלחה בחיים בתחומי החינוך, הבריאות, התעסוקה, וכן הון חברתי ורישות של ההורים. למדדים אלה יש השפעה מצטברת על סיכויי המוביליות של הפרט, ואי-השוויון בהם בהווה מהווה כלי לניבוי המוביליות החברתית בעתיד.
בישראל אי השוויון גבוה מהממוצע ברוב המדדים. בין השאר, יש כאן השקעה ציבורית נמוכה בחינוך בגיל הרך; פערים גדולים בין תלמידים בציונים במקצועות המדעיים; אבטלה של צעירים מרקע חברתי-כלכלי חלש ועוד.
בשורה התחתונה, ישראל היא מדינת הגירה שהצליחה להבטיח מוביליות לדורות הצעירים בעשורים הראשונים לקיומה. אולם הגידול באי-השוויון לצד תהליכי החלשה של המערכות הציבוריות, בעיקר חינוך, רווחה ובריאות, עלולים לפגוע במוביליות של הילדים שלנו. את זה נוכל לבדוק באופן ישיר רק בבגרותם, עוד 20-30 שנה – ואז כבר יהיה מאוחר.
(*) הגרף שהוצג לראשונה על ידי אלן קרוגר, היועץ הכלכלי הראשי של הנשיא אובמה, נקרא כך בעקבות הספר גטסבי הגדול, בו הגיבור שהוא ממעמד נמוך מוצא דרך להתעשרות מהירה
