משבר הקורונה הוא שעת כושר לבחון שאלות בסיסיות אודות מערכת החינוך בישראל, ולהציע תובנות ראשוניות וכיוונים חדשים.
מה ניתן ללמוד מהשינוי הקיצוני והחד שהמשבר יצר בכורח הנסיבות? מה מתאים ללמד מרחוק ומה לא? היכן היו הצלחות בלמידה משמעותית למרות (ואולי בגלל) המרחק? ובעיקר, אילו הזדמנויות חדשות מזמן המשבר?
אז מה למדנו מהמשבר?
במערכת החינוך פותחו בעבר כלים ומערכי שיעור להוראה מרחוק, שבחלקם נעשה שימוש באופן שוטף או בזמן חירום (למשל עקב המצב הביטחוני בדרום), אבל בפועל היו חסרים הנחייה שיטתית ותמיכה פדגוגית וטכנית. חסרה תפיסה לגבי הלמידה מרחוק כמאפשרת פיתוח של מיומנויות חשובות כמו למידה עצמית וניהול עצמי, ולגבי שימוש בפלטפורמות דיגיטליות לא רק בכיתת המחשבים בבית הספר אלא גם בבית, בחינוך הבלתי פורמלי ועוד.
לא מפתיע שבמהלך המשבר השיח התמקד בעיקר בהיבטים טכניים: למי מהתלמידים והמורים יש מחשב; האם השיעורים מתקיימים? הטקטיקה הפכה לאסטרטגיה. יותר מכך, לעיתים קרובות היה ניסיון להעתיק אל המחשב והטכנולוגיה של המאה ה-21 את פרקטיקות ההוראה של "כיתה ולוח" מהמאה ה-20.
הכאוס שיצר המשבר חשף הבדלים מהותיים בין רשויות מקומיות ובין בתי ספר ופערים חברתיים שהתרחבו כתוצאה מן ההבדלים שמקורם בנגישות, ידע, תשתיות. לצד יוזמות מרשימות ומעוררות השראה, היו בתי ספר ומורים שכמעט לא שמרו על קשר עם תלמידים.
במקרים רבים, בית הספר לא פעל כמרכז למידה שאמור להיות בקשר גם עם ההורים, קשר שהופך להיות חיוני לשם זיהוי צרכים, מתן תמיכה ושיתוף כאשר סביבת הלמידה עוברת אל הבית וההורים ממלאים תפקיד מרכזי כמתווכי למידה.
המשבר הבליט עד כמה בית הספר נתפס כספק של כל הצרכים של הילדים – הלימודיים, הרגשיים והחברתיים. העדר המסגרת הקבועה של בית הספר חשף את פער הציפיות, כאשר צוותי ההוראה לא בהכרח הבינו את הצרכים הללו או לא היו בידיהם כלים לתת להם מענה מרחוק. בנוסף, השירותים שפעלו בזמן שגרה כמערכת תומכת לתלמידים הזקוקים לכך הופסקו דווקא כאשר היו נחוצים עוד יותר בצל המשבר.
המשבר יצר עירוב וחילוף תפקידים בין החינוך הפורמלי והמסגרות הבלתי פורמליות, מה שהתבטא במטרת הפעילות, שעות הפעילות, שיטת הפעולה וכד'. במקרים רבים המסגרות הבלתי פורמליות הצליחו למנף ולאפשר פעילות משמעותית היכן שהחינוך הפורמלי התקשה בכך. אבל גם כאן התגלו פערים על רקע הנגישות של תשתיות ומסגרות קיימות
רציונל לחשיבה מחודשת
לאחרונה אנחנו עדים ל"הצפה" של יוזמות, קבוצות חשיבה ופורומים שהוקמו בעקבות המשבר. נדמה שהמערכת כולה נמצאת בשלב קריטי ומתבקש של ניסיון להבין את השלכותיו ולזהות את ההזדמנויות ליצירת שינוי ארוך-טווח.
המשבר יצר נקודת שבר שבלעדיה אולי לא הייתה נוצרת ההזדמנות לחשיבה מחודשת על הפוטנציאל של למידה עצמאית מחוץ לכותלי הכיתה. חשיבה כזו דורשת התייחסות למגוון זירות בעלות זיקה הדדית כמו הכשרת מורים, למידה מותאמת אישית, פרקטיקות הוראה ועוד.
חשיבה מחודשת צריכה לכלול התייחסות למגוון היכולות הדרושות למציאות של למידה מרחוק – לא רק איך ללמוד אלא גם איך ללמד. צוותי ההוראה – פרופיל רצוי, הכשרה נדרשת, פיתוח מקצועי וכן היבטים רגשיים ותיאום ציפיות – הם חלק חשוב ממהלך זה. יש להתייחס גם למגוון הגורמים החיצוניים הפועלים בבתי הספר כמו מתנדבים, תכניות התערבות וכד'.
על מנת לקדם למידה עצמאית וניהול עצמי תוך היערכות למשברים עתידיים, יש להתחיל לחשוב על הערך והמשמעויות של קידום למידה משולבת (Blended learning), מודל פדגוגי המאפשר שילוב מיטבי בין למידה פרונטאלית ולמידה וירטואלית.
ניתן ללמוד על מודלים קיימים של הכשרה מרחוק שפועלים בהצלחה במגזר העסקי, ולבחון את ההתכנות של אימוץ מודלים כאלה והתאמתם למערכת החינוך, הן הפורמלית והן הבלתי פורמלית. לבסוף, יתכן שהמשבר מזמן אפשרויות של מהלכים רב-מגזריים שיאפשרו קיימות וניצול הערך המוסף של כל מגזר.
