מיכל כהן, מנכ"לית קרן רש"י
פורסם בגלובס 3.3.2020
אין ספק כי מסכת הבחירות המתמשכת כבר קרוב לשנה פגעה בעיקר בשכבות סוציו-אקונומיות חלשות. כעת, ההתמודדות של הממשלה שתוקם עם העוני ועם בעיית הפערים החברתיים בכלל חייבת לעמוד בראש סדר העדיפויות.
משפחות רבות בישראל הנמצאות מתחת לקו העוני חיות במציאות בלתי אפשרית, בה אין להן כמעט סיכוי לייצר לעצמן נגישות להזדמנויות ולמוביליות חברתית. כדי לשנות את המציאות, יש להתחיל בהתבוננות בחסמים המונעים יציאה ממעגל העוני בישראל.
ביישובים חלשים בפריפריה, כמות השירותים החברתיים ואיכותם נמוכות באופן משמעותי לעומת היישובים החזקים במרכז. הרשויות הללו מתקשות לממן את חלקן בתכניות רווחה וחינוך שמשרדי הממשלה מציעים, ולכן אינן עומדות בתנאי המקדים לקבלת התקציב. כתוצאה מכך, הילדים הגדלים באותם יישובים רחוקים מהזדמנויות, ורחוקים ממיצוי הפוטנציאל האישי שישנה את מסלול חייהם.
ברמה הפרטנית, משפחות אשר חיות בעוני חוות פגיעה בתחושת המסוגלות, בכבוד ובביטחון העצמי, בנוסף למחסור החומרי ולהשלכותיו. הן סובלות גם מהון חברתי נמוך שמשמעו קושי ביצירת קשרים ורישות חברתי. כתוצאה מכך, אותן משפחות נקלעות לעיתים קרובות למצב בו הסביבה, ואפילו אנשי המקצוע, נוהגים בהן או בילדיהן כמי שדעתם אינה נחשבת, אינה נכונה או אינה ראויה – קולות "שקופים" נטולי כוח השפעה.
שגרת יומן של המשפחות במעגל של עוני והדרה חברתית, העיסוק בהישרדות יומיומית וחוסר הפניות אל מול המנגנונים הביורוקרטיים, מהווים מחסום נוסף. כדי שיוכלו למצות את זכויותיהן, המשפחות זקוקות לידע או מידע שכיום אינם נמצאים בהישג ידן.
מעגלי המחסור הללו משפיעים זה על זה ומקשים על ההיחלצות מעוני. על מנת שהפרט יוכל לשנות את מציאות חייו, המדינה צריכה לפעול להסרת חסמים ביורוקרטיים ומבניים – חסמים שיוצרים תופעות חברתיות קשות כמו עניים עובדים: משפחות בהן ההורים עובדים אך עדיין נמצאות מתחת לקו העוני בגלל חובות גדולים, "מלכודת הקצבאות" לאימהות יחידניות ועוד.
הסרת חסם כזה או אחר לבדו לא תספיק. יש להביא לשיפור מהותי בשוויון ההזדמנויות מגיל לידה ועד לתעסוקה, כך שכל השירותים הקיימים יהיו נגישים לכולם. לדוגמה, ההמלצות שהוגשו לראשי המפלגות בשנה האחרונה במסגרת תכנית "הקפיצה החברתית" של קרן רש"י, כוללות בין השאר תקצוב דיפרנציאלי בשירותים החברתיים ושינוי שיטת המצ'ינג שתאפשר הקצאה הוגנת יותר, נכונה יותר ושוויונית יותר של תקציבי חינוך, רווחה ובריאות לרשויות המקומיות.
זאת ועוד, כדי להוציא לפועל תכנית לאומית מיטבית, משפחות ויחידים החיים בעוני והדרה חברתית צריכים להיות שותפים בעיצוב המדיניות הנוגעת לחייהם – "לדבר איתם ולא עליהם".
על הנבחרים מוטלת המשימה של דאגה לציבור זה וחתירה לשוויון מלא במתן שירותים. רק באמצעות התייחסות מעמיקה, רצינית וממוקדת נוכל לטפל בצמצום הפערים החברתיים בישראל.