< בחזרה לבלוג

פרק 6: צעירים חסרי מנוח

פערים תרבותיים, היעדר השכלה ורשת נטוורקינג שלא קיימת – מה הסיכוי של צעיר במדינת ישראל שמגיע מרקע מוחלש להצליח בחיים?
לינוי בר-גפן ויעל בלה אבני, סמנכ"לית תכניות בקרן רש"י בשיחה על חלון ההזדמנויות האחרון.

לינוי בר-גפן: נכון ל-2018, רק 45% מהצעירים בישראל למדו לתואר ראשון, או מקצוע שרלוונטי לשוק התעסוקה.
באוכלוסיות המודרות המספרים קיצוניים עוד יותר: צעירים ערבים וחרדים נושרים פי שניים מהלימודים, בהשוואה לאוכלוסייה הכללית.
אחד מכל חמישה צעירים ערבים בגיל 25 מוגדר 'חסר מעש'.
אצל הנשים במגזרים האלה התמונה נראית קצת יותר אופטימית, אבל גם מי שלומדות לימודי ליבה וממשיכות לתארים בתחומים מדעיים, מוצאות את עצמן מוסללות על-ידי החברה למקצועות החינוך וההוראה.

'מה הסיכוי?' עם לינוי בר-גפן. כל מה שבוער בזירה החברתית בישראל.

שלום ותודה שהצטרפתם אלינו ל'מה הסיכוי?', פודקאסט חברתי-כלכלי ששם את הבעיות החברתיות הבוערות של הפריפריה הישראלית – במרכז. מדי שבוע נעסוק בהיבט מרכזי אחר של אי-השוויון, מינקות ועד בגרות, דרך אנשי מפתח בעלי ידע וניסיון שיוכלו להסביר מה צריך לעשות כדי לנתק את הקשר בין המקום שבו נולד אדם למידת ההצלחה שלו בחיים, באופן שיביא לקידום מוביליות חברתית.

***
לינוי בר-גפן: אז מה הסיכוי של צעיר או צעירה במדינת ישראל, שמגיעים מרקע מוחלש, להצליח בחיים?
שלום ליעל בלה אבני, סמנכ"לית תכניות בקרן רש"י.

יעל בלה אבני: שלום לינוי.

לינוי בר-גפן: יש תמיד את הסיפור הרומנטי הזה על מי שהגיע מכלום ושום דבר ועלה לגדולה בתחומו. והסיפור הזה, שהוא האתוס האמריקאי של 'תעשה את זה בעצמך', אם אתה רעב מספיק, אם אתה רוצה מספיק, אתה תצליח ולא משנה מה התנאים. יכול להיות שהאתוס הזה קצת דופק אותנו? כי הוא גורם לנו לתלות את הכל בפרט?

יעל בלה אבני: דופק אותנו מאוד. אם תקחי את זה לקצה השני, כשמסתכלים על ילדים או על בני נוער או צעירים בסיכון ואומרים זה פתולוגיה של הפרט. הפרט הוא חולה, צריך לטפל בו. אם נעזור לו, אם נקדם אותו, אז דברים ישתנו. במציאות, הסטטיסטיקה מראה שאם נולדת במעלות לעומת אם נולדת בתל-אביב, הסיכויים שלך מוכתבים על-ידי איפה שנולדת וההשכלה של אמא שלך וזאת סטטיסטיקה שהיא גורפת. אי אפשר לשנות את זה. מה שאפשר לעשות כדי לשנות זה להשקיע יותר בתשתיות, בחסמים מבניים, כדי שהמציאות שצעירים גדלים בה תהיה מציאות אחרת שמאפשרת להם הזדמנויות שלא ניתנות להם באופן טבעי.

לינוי בר-גפן: אני רוצה לעבור איתך רגע על הנתונים שנתתי בפתיחה. אחד מכל חמישה צעירים ערבים בגיל 25 מוגדר 'חסר מעש'. מה זה חסר מעש בעצם? זה לא סתם מובטל.

יעל בלה אבני: חסר מעש לפי ה-OECD זה לא עובד ולא לומד. זאת אומרת, הוא יושב בבית, הרבה פעמים בגילאים האלו נשאר בבית של ההורים, במיוחד באוכלוסייה הערבית. לא עסוק בשום דבר, לא עובד ולא לומד, והמרחב הזה הוא מרחב שפותח הרבה מאוד אפשרויות לדברים לא טובים לקרות: אלימות, מעורבות בסמים, מעורבות בפשע, כסף קל שיכול להגיע מכל מיני מקומות. הרבה מאוד פעמים עבודה בשחור או עבודה שקשורה… לא עבודה, עיסוק שקשור במעבר של כסף שחור. הכספים האלו קודם כל לא נספרים, אנחנו לא יודעים מה קורה איתם, אף אחד לא סופר אותם. ההידרדרות משם לאלימות היא מאוד מהירה.

בקרב גברים רואים את זה הרבה יותר מאשר בקרב נשים. אצל נשים ערביות הרבה פעמים זה יתבטא בזה שהם יישארו בתוך הבית, יטפלו באנשים המבוגרים בתוך המשפחה והסיכוי שלהן לצאת מהמרחב המשפחתי בדרך כלל יהיה רק לנישואים בגילאים מאוד מוקדמים, ובמצב של חוסר מוכנות אישית וזה מאוד מאוד קשה. אני כן רוצה להגיד שבהשוואה לנתוני ה-OECD חסרי המעש בישראל הם באותם מספרים כמו בשאר מדינות אירופה. כמו במדינות המפותחות. פחות או יותר סדר גודל דומה מאוד. אבל הפערים בין האוכלוסייה היהודית לבין האוכלוסייה הערבית הם עצומים. זאת אומרת, בסך הכל אנחנו אותו הדבר, אבל כשמסתכלים על הפערים גם בשכר וגם בחוסר מעש, אז באמת באוכלוסייה הערבית המצב הרבה יותר קשה, וכמובן שגם בקרב גברים חרדים אנחנו יודעים שהרבה ממי שרשומים כלומדים הם או לא באמת לומדים, או נמצאים בישיבות אבל לא…

לינוי בר-גפן: תיכף נתייחס לאוכלוסייה החרדית, אבל אני רוצה רגע להשקיע עוד כמה מילים באוכלוסייה הערבית. כי כתוצאה מזה… את יודעת, דיברת על המסלול המהיר הזה מחוסר מעש להידרדרות לפשע, שגם מגיע לאלימות וכולי, ואז הלגיטימציה להשקיע באוכלוסייה הזו יורדת במקביל גם היא; 'למה שאנחנו נשקיע במופרעים, בחוליגנים, באנשים האלה שאנחנו סובלים מהם, שאנחנו רואים איך הם מתנהגים אחד לשני.'.. זו ספירלה שקשה לצאת ממנה.

יעל בלה אבני: זה מאוד קשה. אלף, זה מחזיר לסוגיה של הפתולוגיה של הפרט: 'הם כולם ילדים מופרעים'…

לינוי בר-גפן: 'זה בדם שלהם, זה בתרבות שלהם…'

יעל בלה אבני: כל מיני אמירות כאלה. זה לופ שאי אפשר לצאת ממנו. בעוד שאם אנחנו מסתכלים על מרחבים שבהם נעשו שינויים מבניים – כלומר, הונגשו הזדמנויות כבר בגיל מאוד צעיר, אז רואים שינוי מאוד משמעותי. למשל, אני אתן לך דוגמה של הנשים הדרוזיות: המדינה השקיעה הרבה מאוד כדי שנשים דרוזיות תגענה לאקדמיה ובאמת, אחוזים הולכים וגדלים משנה לשנה של נשים דרוזיות מגיעות לאקדמיה.

לינוי בר-גפן: ואז אחר-כך בשוק העבודה, מה קורה איתן?

יעל בלה אבני: בשוק העבודה יש בעיה כפולה: בעיה אחת מתוך החברה שהן חיות בה, בגלל שהן עשו את המעבר וגברים לא עשו את המעבר, אז המקום של נישואים כשלך יש תואר אקדמי ולבין הזוג הפוטנציאלי שלך אין תואר הוא מאוד מורכב, ואז הרבה מהן לא עובדות במקצועות שהן למדו. זה צד אחד. והצד השני, הוא שנוצרים פערים גדולים גם בין הדורות וגם בין גברים לבין נשים. זאת אומרת, אם לא יעשו פה איזשהו תהליך שיפסיקו להסליל גברים דרוזים למקצועות הביטחון ונשים דרוזיות ללמידה אקדמית, (כך ש)יהיו יותר אפשרויות של בחירה ופחות הסללה, גם בתוך העולמות האלה, אז תרבותית יהיה מאוד קשה להתגבר על הפער.

לינוי בר-גפן: אני חושבת שאת מצביעה על בעיה מאוד נכונה, אבל כאן באמת נשאלת השאלה: אתם הרי צריכים ללכת על קליפות ביצים במגוון התרבויות שיש במדינת ישראל. אתם יכולים לשנות מבחוץ, אבל אתם לא יכולים הרי להיכנס לתוך התא המשפחתי, אתם לא יכולים לשנות… זאת אומרת, זה יהיה מאוד בעייתי, מאוד נפיץ פוליטית להיכנס לתוך התא המשפחתי אבל הנה, אוקיי – השקיעו בהן, הן יצרו תארים אקדמיים, אבל בסוף כשהן חוזרות הביתה מה זה שווה?

יעל בלה אבני: בעיני זה שווה הרבה. הן היו שם, הן למדו, הן התפתחו…

לינוי בר-גפן: זה אולי רק מעצים את התסכול כי את יודעת עכשיו מה את מפספסת. קודם אולי אפילו לא ידעת.

יעל בלה אבני: מצד אחד, כן. ומצד שני, חברתית כשזה במספרים כל-כך גדולים זה עושה שינוי. וזה דורש גם מהחברה לעשות שינוי. אני יכולה לתת דוגמה: יש לנו מרכזי נור לנערות ולצעירות בחברה הערבית וגם בחברה הדרוזית, ואנחנו רואות שכשאנחנו עושות עבודה יישובית משמעותית – שהאנשים המרכזיים בתוך היישוב, שהאימהות או ההורים משתתפים, לוקחים חלק, יודעים מה קורה ומבינים את המשמעות של הנגשת הזדמנויות, אז הם משתפים עם זה פעולה והם רוצים את זה. בסוף, גם הדור של ההורים הוא כבר דור חדש. זה כבר אנשים בגילי. אף אחד לא רואה בת כמה אני… הילדים שלי הם בגילאים האלה. זה דור חדש שרוצה לאפשר הזדמנויות, וזה מאוד משמעותי שהם יראו את הדרך. שיראו את ההתקדמות, מה אפשרי.

לינוי בר-גפן: אנחנו מדברות בעצם בפרק הזה על קבוצת הגילים 18 עד 35. בפרקים אחרים דיברנו לא מעט על זה שבסוף, ההשקעה צריכה להיות בגילאי אפס עד שש, שם מניחים את היסודות. אתם עכשיו מגיעים להתעסק עם אוכלוסייה ששם לא בהכרח היתה את ההשקעה הזו של אפס עד שש. שצריך עכשיו להיכנס, כשהאדם כבר למעשה בגיר, גם אם צעיר עדיין, כבר מבושל במידה מסוימת. איזה אתגרים זה מייצר?

יעל בלה אבני: וואו, המון אתגרים. קודם כל – אנחנו אומרים: זה חלון ההזדמנויות האחרון. בדרך כלל כשעוברים את גיל 35, אם הפער עוד ממשיך לגדול יהיה מאוד קשה לצמצם אותו. בגיל 18 עוד אפשר לעשות צמצום. אנחנו רואים צעירים שנכנסים למכינות קדם צבאיות, שנכנסים לשירות משמעותי בצבא ועושים קפיצה מאוד משמעותית.

לינוי בר-גפן: הצבא הוא עדיין כלי למוביליות חברתית?

יעל בלה אבני: בהרבה מובנים כן. לא תמיד, כי לא לכולם זה מתאים. אבל מי שזה מתאים לו יכול לעשות קפיצה משמעותית, כי המיומנויות שרוכשים בצבא הן מאוד משמעותיות, בתפקידים שונים. לאו דווקא מה שנהוג לראות רק בתפקידי פיקוד. אז זה חלון הזדמנויות מאוד משמעותי. אפשר לעשות קפיצה משמעותית. אנשים שעדיין אין להם מחויבויות כלכלית מאוד משמעותיות בדרך כלל, למרות שאנחנו רואים יותר ויותר צעירים שהם בעלי חובות כאלו ואחרים, בעיקר אחרי הקורונה. אנחנו מנסים גם בזה, באיזשהו אופן, להילחם. זה חלון הזדמנויות מאוד משמעותי.

צריך לזכור שבגילי 18 עד 35 – כולנו, בין אם אנחנו מאוכלוסייה מוחלשת ובין אם לא, אנחנו בתקופה מאוד מבולבלת. מה נעשה? מה נלמד? לאן נלך? כמה נאריך את הטיול לעומת כמה נחזור להיות פרקטיים? מתי נקנה בית? איפה נבחר לגור? המון שאלות שמעסיקות צעירים בגיל הזה.

כשצעיר מגיע מאוכלוסייה מוחלשת, מודרת, מהפריפריה, מריחוק גיאוגרפי ממרכז ההתרחשות, מרכז ההתעניינות התעסוקתי הוא מבולבל עוד יותר. כי הדרך שהוא צריך לעשות כדי להגיע למרכז העניינים היא הרבה יותר גדולה. זה מצד אחד. מצד שני, זו הזדמנות גדולה לעשות את הקפיצה הזו, בגלל שעוד אין לו מחויבות משפחתית, אין לו משכנתא, והוא יכול לעשות איזושהי דרך.

הפער פה – אני חוזרת רגע לפער בין יהודים לבין ערבים, הוא דרמטי גם ברמה הגיאוגרפית: 40% מהצעירים היהודים גרים במרכז הארץ, ומי שלא – גרים ביישובים יחסית חזקים לעומת היישובים הערבים. לעומת זאת כמעט 70% מהערבים מתגוררים בצפון, וזה עוד בלי הבדואים בדרום, וההזדמנויות שיש להם הרבה יותר מצומצמות.

אז אם אני מסכמת – יש פה שלושה אתגרים: אתגר אחד הוא האתגר האישי. איפה אני מול הבלבול, איזה הזדמנויות יש לי, ואיזושהי בניית מסלול. שאני אבין מה אני צריכה לעשות אם אני עכשיו סיימתי בלי תעודת בגרות ואני גרה באום אל פחם ורוצה להיות מחר בבוקר לא משנה מה, אני צריכה להבין מה זה אומר.

החסם השני הוא החסם המבני. יותר מעסיקים בצפון ובדרום, יותר מכללות, יותר מקומות להכשרה מקצועית. יותר הזדמנויות שיונגשו כבר בגיל הזה כדי לצמצם פערים. והדבר השלישי זו איזושהי הסתכלות רוחבית של המדינה על תמריצים שיכולים להביא גם את הצעירים להישאר במקומות שלהם, את הצעירים החזקים – להישאר במקומות שלהם ולא לברוח למרכז הארץ, וגם את הרשויות שנמצאות בצפון ובדרום להתחזק ולתת מרחב, משמעות, אפשרויות חינוך, הזדמנויות לצעירים שנמצאים שם כדי שהם יישארו ויקימו קהילה.

ככל שאנחנו נראה יותר צעירים שנמצאים בתוך קהילות ועושים משהו, פרואקטיביים, משפיעים על גורלם, הם אומרים מה הם רוצים, הם מייצרים לעצמם תמונת עתיד, הם מייצרים לעצמם מודעות חברתית ואיזושהי הבנה של לאן הם רוצים להגיע, ככה אנחנו נראה יותר ויותר כוח משמעותי שנשאר ביישובים האלה ומשפר אותם לטובת הדור הבא.

לינוי בר-גפן: אז בואי נחזור רגע לקבוצה שהזכרת ואמרתי שנחזור אליה בהמשך – החרדים. החרדים, בזכר. כי המצב אצל הנשים החרדיות הוא יותר טוב.

יעל בלה אבני: משתפר. עדיין חלקן בשוק העבודה קטן לעומת נשים חילוניות, אבל המצב הולך ומשתפר משנה לשנה. כן צריך להגיד שהן נושאות בנטל מאוד מאוד כבד גם משפחתי וגם כלכלי. זאת אומרת, הן גם המפרנסות היחידות הרבה מאוד פעמים והן גם היולדות היחידות, כמו שכולנו היולדות היחידות.

לינוי בר-גפן: למרות שאני מבינה שבחברה החרדית הן פחות ופחות המטפל העיקרי. זאת אומרת, החלק שהגבר לוקח בתוך חיי הבית והמשפחה הולך וגדל.

יעל בלה אבני: זה נכון מצד אחד, ומצד שני להיות אישה בשוק העבודה שיוצאת כל שנה וחצי לחופשת לידה, מתנתקת…

לינוי בר-גפן: בעיה קשה.

יעל בלה אבני: המעסיקים עדיין הסובלנות שלהם לזה היא נמוכה, גברים חרדים כמעט ולא שותפים בחופשות לידה, וזה לופים… זה משפיע על הגוף, על הנפש, על התהליכים האישיים אבל זה גם מאוד מאוד קשה בשוק העבודה, קשה להתקדם. הרבה פעמים אנחנו שומעים ממעסיקים שהם שמחים להעסיק נשים חרדיות כי הן משלמים להם פחות.

לינוי בר-גפן: זה נתפס ככוח עבודה זול.

יעל בלה אבני: בדיוק. יותר זול. אני לא אגיד הכי זול, כי יש יותר גרוע, אבל הן מתמודדות התמודדויות אישיות וחברתיות מאוד מורכבות. בעצם החברה החרדית שמה את הנשים בחזית ההתמודדות עם הקדמה, עם האינטרנט…

לינוי בר-גפן: זה תמיד. כשיש איזשהו מאבק תרבותי או בין דורי, זו בסוף השאלה מה נעשה עם האישה. בכמה נתמחר אותה, כמה גבולות נרשה לה לפרוץ וכולי. אבל לגבי הגברים? ראינו במשך כמה שנים הצטרפות של גברים חרדים לאקדמיה, הם היו צריכים לעבור מכינות, היתה גם נשירה גבוהה. בשנים האחרונות עושה רושם שיש קיפאון מסוים. אחוזי הנשירה הולכים וגדלים. איך אפשר להסביר את זה? למה אנחנו בעצם, עושה רושם, נסוגים לאחור?

יעל בלה אבני: אני חושבת שהבנו כמה דברים. אחד, שההשקעה הנדרשת כדי שצעיר חרדי יעשה את כל הדרך עד להשמה בתעסוקה איכותית היא השקעה מאוד גבוהה, והיא לא רק בכסף. זאת אומרת, זה לא רק שמוסד אקדמי צריך לקבל איזשהו תמריץ כדי שצעיר ילמד בו, אלא צריך לעשות המון שינויים; במה נדרש, מה נדרש ללמד, מה המכינה, איזה פערים צריך לצמצם וגם איך משמרים תרבותית מרחבים שבהם צעירים חרדים יכולים ללמוד. זה דבר אחד. דבר שני זה רמת הלימודים; הרבה פעמים רמת הלימודים, זה נכון גם לגבי מכללות בצפון בחברה הערבית, שרמת הלימודים הרבה יותר נמוכה, ואז המעסיקים יעדיפו תמיד צעיר שסיים לימודים בטכניון מאשר צעיר שסיים לא משנה איפה, במכללה שהיא פחות מכינה לשוק התעסוקה. הדבר השלישי זה שבחברה החרדית עצמה יש איזושהי תנועה כל הזמן אחורה וקדימה. זאת אומרת יש כוחות שדוחפים קדימה כן להיות מעורבים בשוק התעסוקה…

לינוי בר-גפן: ואז הגבהת חומות.

יעל בלה אבני: בדיוק, ואז יש הגבהת חומות, שזה דרך אגב קשור גם לנושא שדיברנו עליו קודם שזה הנשים. את כן צריכה לעבוד במקום עבודה הכי מודרני, הכי מתאים, אבל אסור לך שיהיה לך טלפון חכם כמו לכל שאר העובדים בחברה. אז יש לך שני טלפונים, אחד את מסתירה ואחד את מגלה ואת כל הזמן באיזה מאבק פנימי. אותו דבר לגבי הגברים, אפילו ביתר שאת. כי עדיין בחברה החרדית להיות תלמיד חכם זה הפורטה. זה הדבר הטוב ביותר, כל אמא חרדית רוצה שהבן שלה יהיה תלמיד חכם. ואלה שהולכים לשוק העבודה זה כאילו או כאלה לא הצליחו במקום הזה, או כאלה שהם מאוד מאוד מרדנים ויכולים, או כאלה שמצליחים לעשות גם וגם. שזה מאוד קשה.

לינוי בר-גפן: אז אני שואלת את זה הכי פשוט שיש: האם יכולה להיות מוביליות בחברה החרדית, אצל גברים, בלי לימודי ליבה? האם אפשר להמשיך לשמר את המצב הקיים ולנסות לתקן אותו בכל הדרכים החיצוניות והעוקפות שקרן רש"י מנסה לתקן וגם גופים אחרים?

יעל בלה אבני: בגדול, אנחנו חושבים שלא. וזו בדיוק כמו אותה השאלה ששאלת קודם על צעירים: למה לחכות לגיל 18? הרי הם יכולים לבוא כולם אינטליגנטים, כולם מסוגלים, כולם יכולים, ללמוד את זה בשלבים הרבה יותר מוקדמים וזה לא רק לימודי ליבה. זה גם לימודי ליבה אבל גם חינוך בלתי פורמלי.

לינוי בר-גפן: כן.

יעל בלה אבני: זאת אומרת, כל הדברים שמקנים מיומנויות טובות ומתאימות ונכונות לעולם התעסוקה. אם הם יהיו בתנועות נוער, אם הם יעשו ספורט, אם הם ילמדו לימודי ליבה – הם יגיעו מוכנים. אבל, אנחנו מבינים שיש פה תהליך. שעד שהדבר הזה יקרה אנחנו בכל זאת כן רוצים שמי שיכול, מי שרוצה, מי שמאפשרים לו מהקהילה שלו שהתהליך הזה יקרה רק בגיל 18, אנחנו ניתן לו את כל הכלים שאפשר לתת – בגיל 18.

לינוי בר-גפן: בואי באמת נדבר על הדרך שלכם לנסות לשפר את המצב הזה. הזכרת קודם את מיזם נור, מה זה מיזם מקושרים?

יעל בלה אבני:  מיזם מקושרים זו תכנית מנטורינג לצעירים בסיכון, אני אגיד בסוגריים – שיש בערך 2.2 (מיליון) צעירים בגילאים האלה במדינת ישראל, כעשרה אחוז מהם – 200,000, מוגדרים צעירים בסיכון.

לינוי בר-גפן: מה זה אומר בסיכון?

יעל בלה אבני:  בסיכון זה אומר מצבים או של עוני מאוד קיצוני, הדרה חברתית, וסיכון ממש. אז זה יכול להיות ככה קצה רצף: חסרי עורף (משפחתי)… זה מצב מאוד מורכב, בחברה הערבית והחרדית במיוחד, כי אלו חברות שבהם לא מוציאים ילדים מהבית, אז הרבה פעמים ילדים גדלים בתוך סביבה מאוד קשה ומגיעים לגיל צעיר במצבים כבר של דרות רחוב, במצבים קיצוניים. אבל ה-200,000 זה כל הרצף: עוני, הדרה וסיכון. מיזם מקושרים הוא בעצם מיזם שנותן מענה של מנטורינג לצעירים בסיכון פלוס, זאת אומרת לא רק ל-200,000 אלא קצת יותר רחב מזה.

לינוי בר-גפן: מי המנטורים?

יעל בלה אבני:  המנטורים הם אנשים בוגרים שעובדים במקצועות מגוונים, לאו דווקא פסיכולוגים או עובדים סוציאליים, שרוצים לתת מעצמם ומאמצים צעיר. לא לתוך הבית – זו לא משפחה מאמצת, אלא מאמצים צעיר לתהליך של בין שנה לשנתיים ומלווים אותו בבניית המסלול שלו מהמקום שהוא נמצא בו עד להשכלה שתוביל לתעסוקה מיטבית, כשעבור כל צעיר זה עולם ומלואו. כמספר הצעירים, כך מספר המסלולים שצריך לבנות, ובדרך יש הרבה חסמים שצריך לעבור אותם: כלכליים, חברתיים, לימודיים.

לינוי בר-גפן: המנטורים, אגב, צריכים לבוא מאותה קבוצה שממנה מגיע הצעיר? זאת אומרת, נגיד, לצעיר חרדי המנטור יהיה גבר חרדי, לצעירה ערביה המנטורית תהיה אישה ערביה?

יעל בלה אבני:  לא בהכרח, אבל אנחנו כן שומרים על המגדר: צעירות ומנטוריות, צעירים ומנטורים. מעבר לזה, זו התאמה שהיא הרבה יותר אישית. אם יש מישהו שרוצה להיכנס לאיזשהו מסלול בתחום מסוים ויש לנו מנטור שמתאים בתחום ויכול גם אחר-כך גם לחבר אותו ולקשר אותו ולעזור לו לבנות נטוורק, אז זה מאוד מאוד חשוב. עיקר הדבר במנטורינג, אחד – זה קשר. אנחנו יודעים שהרבה פעמים צעירים בסיכון נפגעים בתוך קשר, וגם השיקום בסוף הפנימי של ללמוד לתת מחדש אמון, ללמוד על עצמי, על תחושת המסוגלות שלי, נבנית בתוך קשר. זה עולם אחד. העולם השני זה כל העולם של נטוורקינג. מה זה אומר הדבר הזה של להתחבר למישהו ולראות את הקשרים שלו, כמו שהילדים שלי בונים באופן אישי על הקשרים שלי, באופן אוטומטי. הם בונים על הקשרים שלי.

לינוי בר-גפן: (צוחקת) מה זאת אומרת? 'אמא, תשיגי לי עבודה ב…'?

יעל בלה אבני:  לא בהכרח לעבודה, אבל כמעט לכל דבר. 'יש לך חומר על זה', 'יש לך חברה שמכירה את זה', 'אני רוצה שנת שירות פה, תבררי לי'. מאוד בקלות, זה בכלל לא… אנחנו לא שואלים. זה עולה בארוחת ערב. אנחנו מדברים על צעירים שאין להם את המקום הזה. פתאום יש מנטור, והמנטור אומר: 'רגע, אני אתקשר לחבר שלי, אני אשאל אותו, אני אברר, אני אברר מה זה אומר. אני יודע על מלגה כזאת…' המון דברים שהסביבה הטבעית של הצעיר לא מכירה אותם בכלל. אז הם גם מקבלים את זה פתאום, אבל הם גם לומדים משהו. על מה זה נטוורקינג, ואיך העולם עובד, איך הדבר הזה עובד. יש לזה המון משמעות. ההצלחה של המנטורינג במקומות האלה מטיסה את הצעירים הרבה מאוד קדימה, כי קודם כל הקשר מחזק ונותן ביטחון, והלמידה הזאת על הנטוורקינג וגם החיבורים שהרבה פעמים המנטורים עושים, היא מאוד מקדמת.

לינוי בר-גפן: לזה צריך לחבר גם את מיזם ההשכלה, שגם הוא מופנה לצעירים בסיכון.

יעל בלה אבני:  נכון. גם, שוב, לצעירים בסיכון במובן הרחב –יותר מה-200,000 שדיברנו עליהם. המיזם מנגיש כלים לכל מי שעובד עם צעירים בשטח בעולמות של השכלה. עולם ההשכלה – לא ניכנס לזה עכשיו כי זה ייקח לנו שנתיים – הוא כאוטי לחלוטין. זאת אומרת, כל פתיחת שנה אקדמית אין לך מושג איזה מכינות יהיו, מה תהיה המשמעות שלהן, איזו אקרדיטציה תהיה בין המוסדות, מה יש בהכשרות, מה יש בהכשרות טכנולוגיות, מה יש באקדמיה… מאוד כאוטי וגם העולם של איך מממנים את זה ואיך לומדים, איך עובדים במקביל, זה בלגן אחד גדול וצעיר, בדרך כלל צעיר לא מרושת שלא בא מאוכלוסייה חזקה, כשהוא מסתכל על הדבר הזה הוא אבוד לגמרי.

בעצם, המטרה של מיזם ההשכלה היא ללמד את כל אנשי המקצוע שפוגשים צעירים על עולם ההשכלה, ואיך בונים מסלול לצעיר בתוך עולם ההשכלה כדי שהוא ילך בו בבטחה ולא ינשור, וללוות אותו בתוך התהליך הזה. אנחנו מבחינתנו הוספנו לזה מיזם נוסף בשיתוף תכנית יתד, התכנית הלאומית לצעירים בסיכון, שנקרא רקיע, והוא מלווה צעירים בהשכלה אקדמית בצורה הדוקה וצמודה. עם מימון אישי, עם רכישת מחשב, עם שיעורי עזר, עם מלגות, כדי שהם יעשו את הדרך הזאת, ממש מישהו יתן להם יד, והם לא ינשרו.

לינוי בר-גפן: לסיום, אני רוצה לשאול אותך, יעל. מבין כל הקבוצות המודרות שדיברנו עליהן כאן, אצל איזו קבוצה את רואה את השינוי המשמעותי ביותר?

יעל בלה אבני:  אני רואה שתי קבוצות. אחת זו נשים ערביות, צעירות ערביות, שעושות דרך מטורפת ברגע שניתנת להן ההזדמנות. זה גם בגלל שאין הרבה הזדמנויות, וברגע שיש איזושהי הזדמנות אפשר להתקבץ אליה, וגם כי הן מאוד רוצות והחברה בשלה יחסית לאפשר להן את זה.

לינוי בר-גפן: את אומרת החברה בשלה, ואני כואבת לי הבטן כי אני יודעת שכשאישה בחברה פטריארכלית רוצה לפרוץ קדימה…

יעל בלה אבני:  מצד אחד, זה נכון. מצד שני הגיל הזה דווקא, הגילאים הצעירים, הם גילאים שבהם עוד אפשר לעשות עבודה גם עם ההורים. כי הנערות והצעירות נמצאות בתוך הבית. בגלל זה אנחנו מתחילות את העבודה, בנור למשל, בגיל 15 וחצי. אנחנו לא מחכות שהיא תגיע לגיל 18. ואז נכנסים דרך בית הספר, וביחד עם ההורים… כל התהליכים האלו צריכים להיות מאוד עדינים ומאוד חכמים, אבל זו קבוצה שאני אופטימית לגביה. אני רואה יותר ויותר נשים צעירות שעושות משהו בשביל עצמן. שבוחרות לעצמן את המסלול, בוחרות לעצמן את הדרך, מוכנות להשקיע בזה. ויש הרבה מרחבים שזה יכול לקרות בהם. לא בכולם. וגם יש הבדל… זה שונה בחברה הבדואית, שונה בחברה המוסלמית, בטח בחברה הנוצרית והדרוזית. אז זה אזור אחד שאני ממש רואה בו פוטנציאל.

הפוטנציאל הנוסף הוא במה שאני קוראת לו קבוצת האמצע; הצעירים הרגילים, היהודים החילונים בצפון ובדרום שאין להם הרבה מאוד הזדמנויות, הפוטנציאל שלהם הוא מטורף והם נמצאים פשוט במרחב שמקרקע אותם, שלא נותן להם לעוף. הם לא בסיכון והם לא מצטיינים. הם לא ערבים והם לא חרדים ואין בהם איזה השקעות מיוחדות של המדינה, אבל הם קבוצה שאם משקיעים בה בעבודה רשותית טובה, בעבודה אישית טובה, בעבודה משמעותית עם מעסיקים, אנחנו רואים אותם ממש טסים קדימה. אם רק מישהו נותן להם יד וזאת אוכלוסייה שלנו מאוד חשוב להשקיע בה.

לינוי בר-גפן: תודה רבה יעל בלה אבני מקרן רש"י. אנחנו מסיימים את הפרק הזה ומודים לכם שהצטרפתם אלינו, אם אתם רוצים להיפגש איתנו גם בפרק הבא או לשמוע את הפרקים הקודמים, אתם מוזמנים להאזין לנו בספוטיפיי או באפליקציות הפודקאסטים המוכרות. להתראות!

הוקלט באולפני ADIO

04.01.2023

אולי יעניין אותך גם

04.12.2022
אבי מעוז לא יצליח להשתלט על התכנים במערכת החינוך

התכנים החיצוניים שנכנסים לכיתות עוברים דרך מנהלי בתי הספר וצוותי החינוך, וללא הכתבה של אף אחד מלמעלה, וגם הציבור מתפקד כשומר סף – והבהיר שיש לו קווים אדומים ברורים.

קראו עוד
24.11.2022
אנחנו השינוי

העיסוק בשאלות כמו למה היא לא ביקשה עזרה או עזבה מגלם את כל מה ששגוי באופן בו אנחנו מבינים את תופעת האלימות במשפחה, ולא יקדם סיוע לנשים הנמצאות במלכודת האלימות. שינוי משמעותי יתחיל כשנפסיק להסב את המבט ונתחיל להקשיב.

קראו עוד
21.11.2022
בניית יכולות: איך נדע שהצלחנו?

כאשר מדובר באתגר מערכתי כמו מוביליות חברתית-כלכלית, על מנת ליצור אימפקט משמעותי ולהשאיר משהו אחרינו, השקעה ביכולות ותשתיות חברתיות היא כורח המציאות. אבל מהן היכולות הקריטיות לקידום מוביליות ואיך מודדים ומשפרים את הטמעתן?

קראו עוד