מאת מיכל כהן, מנכ"לית קרן רש"י וחברה בוועדה המייעצת לפרויקטור הקורונה
פורסם בשבועון משפחה 18.2.2021
מבצע החיסונים הרחב בישראל, שראוי לכל שבח, מעלה בכולנו תקוות שהנה הסוף קרב. אם להסתמך על נתוני היעילות של החיסון ועל הירידה בתחלואה, הרי שישנו סיכוי ממשי לחזרה מסוימת לשגרה בחודשים הקרובים. אבל איך תראה החברה הישראלית ביום שאחרי המשבר?
ישראל אמנם נכנסה למשבר במצב מקרו-כלכלי טוב ועם מערכת בריאות ציבורית חזקה, אך היא גם נחשפה במערומיה ובמחדליה בשנה החולפת: מדינה משוסעת, עם מערכת בריאות מורעבת וצוותי רפואה נשחקים שכורעים תחת הנטל, ועם פערים חברתיים שרק הולכים ומעמיקים בחסות המשבר הבריאותי.
ישראל ככל הנראה תחזור לצמיחה, אותה יוביל בוודאי קטר ההיי-טק שבקושי נפגע במשבר הזה. ביום שאחרי המשבר נחזה בפוליטיקאים מציגים גרפים ומצגות ומתגאים בכך שישראל היא מהמדינות הראשונות בעולם לצאת מהמשבר הכלכלי. לצד זאת, הם ודאי יבחרו להצניע את העובדה שהצמיחה והיציאה מהמשבר תהיינה נחלתם של חלקים מסוימים בחברה בלבד
אותם מגזרים ואנשים שנכנסו חזקים למשבר ושנפגעו פחות במהלכו, כלכלית וחברתית, יהיו גם הראשונים לצאת ממנו, בעוד העשירונים הנמוכים יותר וקבוצות בפריפריה החברתית של ישראל, לא רק שלא יצאו כל כך מהר, אלא מצבם אף עשוי להחמיר עוד יותר.
זה קורה כי מקבלי ההחלטות בישראל בשנת הקורונה עסוקים יותר במשבר הפוליטי מאשר במשבר הבריאותי-כלכלי-חברתי, ורובם מעדיף לגזור קופון פוליטי מאשר לעשות את מה שגם הם יודעים שנכון לכלכלה ולחברה.
בשבועות האחרונים פורסמה תכנית כלכלית נוספת של הממשלה שעיקרה חלוקת כספים ישירה לחשבונות הבנק של האזרחים. בניגוד לפארסה של המענקים הקודמים, הפעם כך מבטיחים לנו, הם יוענקו באופן דיפרנציאלי ולא לבעלי הכנסה גבוהה שפחות זקוקים להם. בישראל של שנת 2021 ישנן משפחות רעבות – ממש כך – ונכון לסייע להן בכל דרך, כולל במענקים מסוג זה.
אך אבוי לה לישראל אם מקבלי ההחלטות חושבים שמתן מענקים כאלה הוא מה שייצר את האפקט הנדרש ויוציא את אותן משפחות ממעגל העוני. אלה הם אותם מקבלי החלטות שהחליטו על מודל החל"ת ולא השכילו לייצר במקביל תמריצים לעובדים לחזור לעבודה ולמעסיקים לחזור ולהעסיקם.
נבחרינו בכנסת, מכל הצדדים, עסוקים במערכת בחירות נוספת – בעוד אזרחי ישראל עסוקים בחיים עצמם. ממשלה מתפקדת שבראש שיקוליה הכלכלה והחברה הייתה משקיעה את המיליארדים ביצירת מנועי צמיחה לעתיד, ולא רק במורפיום להמונים.
דוגמא להעדר החשיבה לטווח הרחוק ולמחדל המתמשך היא במערך ההכשרות שקפוא ותקוע כבר שנים ארוכות, בעוד מאות אלפים יושבים בבית ללא שום תמריץ לחזור לעבוד בגלל מודל החל"ת, רבים מהם בעלי מקצועות שכבר פשוט לא רלוונטיים לעולם שאחרי הקורונה. המדינה לא תוכל לשלם להם קצבת אבטלה לעד, וכך הם ימצאו עצמם במהרה ללא הכנסה וללא יכולת למצוא עבודה עם מקצוע שכבר אינו קיים.
מערך הכשרות אמיתי ומתפקד היה לוקח את אותם מאות אלפים שנפלטו משוק העבודה ומנצל את החודשים האחרונים בכדי להכשירם במקצועות ומיומנויות חדשים; הרי הקורונה סגרה שערים אך גם פתחה הזדמנויות בשלל תחומים אחרים.
דוגמה נוספת קשורה למערכת החינוך ולדור הצעיר, שאמור להיות הקטר של המשק בעוד כמה שנים. גם כאן, התנהלות הממשלה רק תוביל להרחבת הפערים ביום שאחרי הקורונה. לא דומה מצבו של ילד להורים בעלי אמצעים לילד להורים שידם אינה משגת; לא דומה ילד שזוכה להשלמות בשיעורים פרטיים לילד שחייו תלויים בזום; ולא דומה ילד עם מחשב בבית לילד שאינו יכול ללמוד כבר כמעט שנה כי אין ברשות משפחתו מכשיר קצה.
הילדים כולם שילמו מחיר נפשי כבד בשנה האחרונה אך יציאתם מהמשבר לא תהיה דומה. גם כאן, את המחיר ישלמו השכבות המוחלשות – אלה שהיו מוחלשות עוד לפני הקורונה ואלה שהוחלשו עוד יותר במהלכה. את הנפש המעורערת של הילדים לא יהיה ניתן להשלים בעוד שיעור מתמטיקה או אנגלית.
זוהי העת בה נדרשים מקבלי ההחלטות להסתכל לאזרחי ישראל בעיניים, ולנסות, לצד המרוץ הפוליטי, לתת מענה לסוגיות החשובות באמת. הפעם ראוי שנבחרי העם יציבו את הנושאים החברתיים בראש מעייניהם, וידאגו באמת למי שזקוק לכך. שאלמלא כן, אנחנו כבר יודעים מי יהיו הראשונים לשלם את המחיר.
