מיכל כהן, מנכ"לית קרן רש"י ולשעבר מנכ"לית משרד החינוך
פורסם 2.5.2022 באתר N12
נתחיל מהסוף – הרפורמה בבגרויות יוצאת לדרך, וזו בשורה טובה לתלמידי התיכון. יש מי שחושבים שמהלך כזה יקטין את חשיבותם של המקצועות ההומאניים ,ובכך מפספסים את ההזדמנות הגדולה לשינוי עמוק ולקפיצת מדרגה בחינוך, כאשר נדרש להגדיר מחדש איך לומדים ומלמדים, ולא רק מה.
צמצום מספר בחינות הבגרות הוא מהלך עקרוני שנשקל לאורך שנים, ורק המתין ליישום. כעת הוא קיבל דחיפה ורוח גבית ממגפת הקורונה שהאיצה תהליכים ובעיקר חידדה את הקושי עימו התמודדו התלמידים – שינון חסר משמעות של היקפי חומר אדירים ללא הבנה מעמיקה של התוכן, כשהם ספונים בבידוד מסגר לסגר ומתרגלים למידה מרחוק בזום. לכן, טוב עשתה השרה יפעת שאשא ביטון שקיבלה את ההחלטה על הרפורמה בעיתוי הנוכחי.
תעודת הבגרות הייתה ועודנה כלי מרכזי בקבלה לאוניברסיטה, לצד המבחן הפסיכומטרי. שיטות הלימוד הקיימות בבית הספר היסודי, בחטיבה ובתיכון הביאו לתוצאה מתסכלת, משום שגם אם הציון היה גבוה, הלימוד עצמו לא תמיד הותיר חותם או בסיס ידע מספק. האופן שבו תלמידים נדרשים לשנן כמויות של חומר מבלי לרכוש מיומנויות אחרות, יצרו מציאות בה הבוגרים חסרים את "ארגז הכלים" להמשך – בין אם בהשכלה הגבוהה, בתעסוקה או בכל דרך שיבחרו.
מיומנויות בסיסיות חשובות הכוללות למידה עצמאית, עבודת חקר, קריאה וחשיבה ביקורתית, כתיבה ויכולת ניסוח ברמה גבוהה – כל אלו מצויים במחסור. שיטות הלימוד של פעם נותרו כשהיו, בזמן שהעולם השתנה: טכנולוגיות חדשות נכנסות לכל תחום, המידע היבש נמצא במרחק הקלקה בגוגל, ורק התלמידים נשארים עם הרבה בחינות ומעט עניין, כישורים וסקרנות.
יחד עם זאת, ההתייחסות לבגרויות לתלמידי י' -י"ב חשובה – אך נוגעת לשלב מאוחר מאוד. ההזדמנות לעודד תלמידים להעמיק ולחקור, לאתר מקורות מידע, גם דיגיטליים, נדרשת בגילים צעירים יותר, בשלב שבו הילדים צריכים ללמוד איך ללמוד. הקורונה האיצה תהליכים בהרבה מאוד מערכות ציבוריות, אך לא טלטלה מספיק את ספינת הדגל – שיטות הלימוד במערכת החינוך.
אין לי אשליות; שינוי עומק במערכת החינוך לא קורה בשנה או שנתיים. עם זאת, מדובר בהזדמנות גדולה למערכת לבצע את קפיצת המדרגה המיוחלת ולשלב כבר מגיל בית הספר היסודי אלמנטים שמעודדים למידה עצמאית לצד מיומנויות ה-STEM, (מדעים, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה), יחד עם מעטפת תומכת של צוותי הוראה המזהים גם את הקשיים החברתיים והרגשיים של הילדים ומסוגלים לתת להם מענה.
ההזדמנות מתעצמת כשיש הבנה והכרה בצורך להניע גמישות פדגוגית-ניהולית, כשמנהלים ומנהלות יוכלו להגדיר את חלוקת המשאבים בהתאם לצרכים של בית הספר שלהם, ובכך לתמוך בשינוי הגדול בשיטות הלימוד וההוראה גם בגילים צעירים יותר. הם יוכלו לקדם הכשרות מורים ומורות לעידן החדש, כשהמורה הוא בעיקר מנחה ומקור סמכות לניתוב הידע, אך לא מקור הידע הבלעדי.
לצד זה, צריך להקפיד ולבנות את תהליך ביזור הסמכויות כך שמוסדות החינוך, צוותי החינוך והרשויות יוכלו להפיק את המיטב מן האוטונומיה החינוכית. בניית יכולות כזאת נדרשת בכל הרמות תוך יישום מדורג, כדי שלא תהיה כוונה טובה המביאה דווקא להגדלת פערים אלא מכשיר שיסייע לצמצומם.
קרדיט תמונה: Omrihayu, via Wikimedia Commons
