"ניתוח תקצוב מערכת החינוך מעיד על כך שלא תמיד בתי הספר המשרתים אוכלוסיות מרקע חברתי-כלכלי חלש מקבלים את התקציב הגבוה ביותר, ובמקרים מסוימים הם אף מקבלים פחות מבתי הספר החזקים. (…) ואם התקצוב של המשרד תורם להרחבת הפערים, הרי שיש פה בעיה של ממש."
דו"ח הצוות הבין-משרדי לצמצום פערים בתקצוב מערכת החינוך, 2014
"לא זו בלבד שהתלמידים הנמנים עם השכבות החלשות ביותר אינם נהנים מהעדפה מתקנת בתקצוב, אלא שתקצובם אף נופל במידה ניכרת מזה שבני השכבות המבוססות נהנים ממנו. כך הסיכוי לתת הזדמנות שווה לכל תלמיד נפגע".
דו"ח מבקר המדינה, 2016
הקשר בין שוויון הזדמנויות בחינוך ובין מוביליות הוא ברור והוכח במחקרים רבים. אבל כדי שילד שנקודת הפתיחה שלו נמוכה יוכל להצליח בבית הספר אין די בשוויון פורמלי בתקציבים, ויש לתת לו הקצאה עודפת של משאבים – יותר שעות הוראה, מורים איכותיים ועוד.
בפועל, המצב בישראל הוא הפוך. אמנם בתקציב משרד החינוך יש העדפה מסוימת לטובת תלמידים מאוכלוסיות מוחלשות, אך היא חלקית ביותר והשפעתה מוגבלת. מנגד, התקציב התוספתי אותו משקיעות הרשויות המקומיות החזקות בחינוך פוגע בהעדפה המתקנת ולמעשה גורם להעמקת הפערים.
החלת תקצוב דיפרנציאלי בחינוך נכללה בהמלצות של שורת ועדות ציבוריות, מוועדת שושני לבדיקת תקצוב החינוך (2002) דרך התכנית הלאומית לחינוך של ועדת דברת (2005), ועדת טרכטנברג לשינוי כלכלי-חברתי (2011) ועד ועדת אלאלוף למלחמה בעוני (2014).
בשנת 2014 אימץ משרד החינוך את מודל התקצוב הדיפרנציאלי לצמצום הפערים בין תלמידים מרקעים שונים. תכנית זו התמקדה בתוספת שעות לימוד לבתי הספר היסודיים ולחטיבות הביניים, מתוך הנחה שהן מהוות את ליבת המשאבים המוקצים לחינוך ומשפיעות על התלמידים באופן ישיר ומיידי. הקצאת השעות הנוספות התבססה על מדד הטיפוח של בית הספר, המחושב לפי רמת ההשכלה וההכנסה של הורי התלמידים וגורמים נוספים כמו פריפריאליות והגירה מארץ מצוקה.
לבעיות במודל זה – שאינו כולל את התיכונים וגני הילדים ואינו מתייחס להיבטים מעבר לשעות הוראה, כגון חינוך בלתי פורמלי – נוספת העובדה שהתקציב הדיפרנציאלי מוקצה על פי החוסן החברתי-כלכלי של בית הספר ולא זה של הרשות המקומית. המשמעות היא שבית ספר חלש בתל אביב מקבל תקציבים כמו בית ספר חלש ברהט, וזאת למרות שתל אביב יכולה לתת תוספת משאבים מתקציבה לחיזוק בית הספר החלש, ורהט לא.
הרחבת התקצוב הדיפרנציאלי במערכת החינוך, כך שיופעל בכל שלבי הגיל ועל כל מרכיבי התקציב, היא אחת הנקודות המרכזיות במתווה המדיניות לקידום מוביליות חברתית, אותו גיבשנו בקרן רש"י כחלק מתכנית "הקפיצה החברתית".
כמו כן יש צורך דחוף בהרחבת התקצוב הדיפרנציאלי לגני הילדים, תוך שימוש במדדי טיפוח בדומה למה שנעשה בחינוך היסודי ובחטיבות הביניים. הדחיפות נובעת מהחשיבות הגבוהה של השקעה בגיל הרך ליצירת מוביליות חברתית, כפי שראינו בפוסט הזה.
יש לתת העדפה דיפרנציאלית גם בהקצאת כיתות מיוחדות, כמו מסגרות אתגר ומב"ר שנועדו לקדם תלמידים מתקשים, כך שהרשויות החלשות – במיוחד רשויות קטנות שאינן מקבלות מענה כלל משום שאינן עומדות במכסת התלמידים המינימלית – יקבלו הקצאה ראויה.
לבסוף, יש להרחיב את מודל התקצוב הדיפרנציאלי הן לחינוך הבלתי פורמלי והן למסגרות שנת שירות ומכינות קדם-צבאיות, שני תחומים בהם ילדים בני נוער וצעירים יכולים לרכוש כלים ולפתח כישורים חיוניים להצלחה בחיים הבוגרים, ולכן מגולם בהם פוטנציאל מוביליות עצום.
הצורך בשינוי שיטת התקצוב כך שתתן עדיפות לישובים ולאוכלוסיות מוחלשים אינו מוגבל רק לתחום החינוך. כיום, תושבי הרשויות החלשות מקבלים למעשה פחות שירותים חברתיים מאשר ברשויות החזקות. יוזמת "הקפיצה החברתית" של קרן רש"י קוראת להכיר במוביליות חברתית כיעד לאומי ובמתן שוויון הזדמנויות לכל ילד וילדה כערך הניצב בבסיס יעד זה – שוויון הזדמנויות שיושג רק בתקצוב דיפרנציאלי של כל השירותים החברתיים לאזרח: במערכת החינוך, הרווחה, הבריאות וכן הלאה.
