לימור לב, מנכ"לית עמותת יעדים לצפון
פורסם בעיתון הארץ 22.6.2022
תוכנית החומש לחברה הערבית, החלטה 550 של הממשלה, הנקראת גם בשם "תַקַאדוּם" ("התקדמות"), התפרסמה באוקטובר תחת הכותרת "פיתוח חברתי וכלכלי של החברה הערבית בישראל". ההחלטה מכוונת לצמצום פערים חברתיים בין הציבור הערבי לציבור היהודי, וכהמשך להחלטות קודמות כוללת תקציבי עתק לפעולות חשובות. כך, למשל, 9.4 מיליארד שקל לחינוך, 1.7 מיליארד לחיזוק הרשויות המקומיות, 615 מיליון שקל לתוכניות רווחה, 200 מיליון לצעירים, ו-85 מיליון שקל לביטחון פנים.
אכן, יש בשורה בהחלטה. אוכלוסיות הכוללות צעירים ומוחלשים בחברה הערבית נעשו חלק מקהלי היעד של התוכנית. חשוב גם שהעיסוק במניעת אלימות בחברה הערבית והטיפול בה עלו לסדר היום הלאומי.
עם זאת, התוכנית חסרה מרכיב מהותי, שבלא טיפול יסודי בו היכולת להוביל לשינוי עמוק ולצמצום פערים מוגבלת: אין בה התייחסות לגיל הרך, שעל פי מחקרים הוא קריטי ביותר לחיי האדם והתפתחותו. תחת הכותרת "היפוך הפירמידה" חיזקו פרופ' מנואל טרכטנברג וקבוצת חוקרים תפישה זו וקראו לשינוי מעמיק, שיבוא לביטוי בשימת דגש על הגיל הרך כשלב המכונן הקובע את עתיד הילד והאדם. לגיל זה יש חשיבות מכרעת בבניית מסד הכישורים הבסיסיים, לא פחות ואף יותר מאשר בגילים המבוגרים יותר. מדיניות שתתמקד בגיל הרך יכולה לצמצם את הפערים ההתחלתיים המתרחבים, ולתרום תרומה מכרעת לחתירה לשוויון הזדמנויות, שוויון מגדרי ואיזון בין הגשמה מקצועית לבין הורות ומשפחה.
אף שכל המחקרים מראים שטיפול מוקדם מונע סבל, מצוקה ועלויות בעתיד, אין בתוכנית החומש התייחסות לאיתור ומניעה של קשיים התפתחותיים. בולטות בהיעדרן תוכניות לעידוד מסגרות חינוך-טיפול מפוקחות ומוסדרות, שיסייעו להתפתחות, העשרה וזיהוי חסמים, ולא הוקצו משאבים לבניית מערך מקצועי ברשויות מקומיות ערביות. המהלך המשמעותי של החלת חינוך חובה כבר מהלידה צריך להתבצע בכל המדינה, אבל עד אז — התפקיד של החלטות ממשלה כמו תוכנית "תאקדום" הוא להוביל לשינוי ממשי, מן השורש.
הסיבה לכך שאין מימון לגיל הרך בהחלטת הממשלה היא, שהפקידות הממשלתית פועלת על פי המוכר והידוע. תהליכי קבלת החלטות בנויים על החלטות קודמות, בדיקת אחוזי ביצוע ותיקונים נדרשים. הגיל הרך – מיליוני הילדים מלידה עד גיל שלוש – לא נמצאו אז בראש סדר היום של שום משרד ממשלתי. אין הסתכלות הוליסטית על הילדים בגיל הזה, וכל גורם מתייחס רק לתחום שלו. בריאות – במעקבי התפתחות בתחנות לבריאות המשפחה, זרוע העבודה – כאחראית לסייע לאמהות לצאת לעבודה ולהפעלת מעונות יום
סיבה נוספת היא, שראשי הרשויות, המובילים מערכות מורכבות ורוויות כוחות מתנגשים, מפנים תקציבים למקומות הכואבים ביותר. הם פועלים ליצירת מענים לאוכלוסיות המשפיעות על השקט, הרווחה והאווירה בזירה המקומית.
אמהות צעירות לפני לידה או אחריה, משפחות המתמודדות עם הורות ראשונה, מטפלות עצמאיות המנסות לתת שירות לקבוצת ילדים מורכבת – כל אלה אינם נראים בתהליכי קבלת ההחלטות. הם אינם יוצאים לרחובות (עדיין), לא עושים שביתות ולא משפיעים בבחירות.
הניסיון מלמד, שפעמים רבות נותרים בתוכניות לאומיות כאלה עודפי תקציב שאינם מנוצלים. יש להפנות אותם לגיל הרך. בנוסף, ההחלטה ההיסטורית להעברת האחריות לגיל הרך למשרד החינוך היא ההזדמנות להפוך את הפירמידה, אך על הדבר לבוא לידי ביטוי בהפניית משאבים נוספים. כבר קיימים מנגנונים העוסקים בעשייה משמעותית לטובת אוכלוסייה זו, כמו התוכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון, 360. ניתן להשתמש בהם ובתקציבים החדשים שבתוכנית ולייצר כבר עכשיו התחלה של שינוי. ניתן גם לחזק את העשייה של הרשויות המקומיות על בסיס ידע שנצבר בתוכניות קיימות, בארגוני חברה אזרחית ובהתחלת הפעולות של משרד החינוך.
יש ממי ללמוד. בזכות החלטות ממשלה לחיזוק החברה הדרוזית והבדואית בצפון התפתחו שם מאוד השירותים לגיל הרך. בזכות מדיניות הרואה בגיל הרך בסיס חיוני לצמצום פערים וקידום מוביליות חברתית, עם מנהיגות מקומית מחויבת ושותפות בין־משרדית ובין־מגזרית, נבנו מרכזים לגיל הרך, יחידות להתפתחות הילד ומגוון תוכניות העשרה, טיפול והתערבות, המשרתים עשרות אלפי ילדים בכל שנה. המסקנה היא, שבסדר עדיפויות נכון, שלצדו גם משאבים, השטח כבר יודע לחולל שינוי.
